עקידת יצחק · פרק ע״ה, ז׳

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' (א) ענין התואנה הזאת לדעתי הוא מה שיזכרהו אחרי כן אלא שמתחילה היה להם הגמגום והפקפוק פנימי לבם לפומיוהו לא גלי. אמנם אחרי כן אם שלא פירשוהו כי היה להם לחרפה כבר הוציאו אותה בלשון תואנה ותלו אותה בשאלת הבשר כאשר יתבאר. ולזה אמר כמתאוננים ולא מתאוננים בפועל כדבריהם כי היו מתאוננים בקרבם בלתי מוציאים דברי תנואתם בפיהם. אמנם שכבר נכנסה תנואתם באזני ה' המבין חקרי לב והוא מה שביאר להלן כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר וגו' כמו שיבא. והוא אומרו וישמע ה' ויחר אפו כי כן נאמר במבין מעצמו הדבר שלא נדבר בפירוש כמו שנאמר וישמע אברהם אל עפרון וישקול וגו' (בראשית כ״ג:ט״ז). וכן פירשנו וישמע אברהם כי נשבה אחיו (שם י"ד) והוא נכון. ואמר שעם שבערה בם אש יי' ותאכל בקצתה עד שצעקו אל משה ויתפלל בעדם ותשקע האש עם כל זה לא לקחו מוסר על דרך שנאמר הכית אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוסר (ירמי" ה') ועוד מעט לסבה חלושה חזרו לקלקולם והוא מה שאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו'. הנה הפחותים האלו לא התאוו הבשר ולא זולתו אבל התאוו תאוותו והיא מדה מגונ' מאד ספר בגנותה החכם בפרק ט' מהז' מספר המדות אמר עוד ירדפו התענוגים שהם חזקים אצל האנשים אשר לא יוכלו לשמוח באחרים ועל כן אלו יכינו לעצמם דברים מכינים צמא עד כאן. והכונ' שהאנשים המוחלטים בשלוח התאות לא לבד ירדפו הדברים אשר הם תענוג להם כי גם אשר הם תענוגים אצל אחרים שלא יוכלו לשמוח בזולתם ולזה מפני שהם רואים שהאיש אשר הוא צחה צמא ישמח מאד בדבר השתי' מכל כלי חמדה אוו שתהיה להם תאוה זאת כדי שישמחו בשתיה כמותם עד שיכינו לעצמם דברים מביאים צמא והוא מגונה מאד כי הנרדף מתאותו יש לו צד התנצלות כמו שאמר הנחש השיאני ואוכל (בראשית ג׳:י״ג). אמנם אשר לתאוה יבקש אין לו שום המלט. והנה כשראו העם תאות האספסוף (א) שבו לבכות ולהתאונן כבראשונ' אלא שכבר הוציאו התואנה בפיהם אשר בכו בה מה שהיה בפנימי לבם והוא אמרם מי יאכילנו בשר. (א) אמנם עקר רעתם הבא' באזני ה' היא כי הם היו בוחרים בשחרור נפשם אשר היה להם במצרים עם שעבוד גופם יותר משחרור גופם עם שעבוד נפשם אל עול התורה והמצוה כי לרוע מזלם היה זה להם לטורח ולמשא כבד אבל לפי שבושו והכלמו מלומר דבר זה בפיהם היו מבקשים תואנות ותלונות יהיו להם עילה לומר שהיה להם טוב במצרים כלומר כי טוב להם אז מעתה. משל האשה הרעה אשר מאסה בבעל' ונתנה עיניה באחר ובושה לפרש דברים שבלבה והיא בודה מלבה שאינו זן אותה או שאינו יכול כדי לבקש עילה לומר שטוב לה בבית אביה מבית בעלה וזאת לא זאת כי היא אינה חפצה בבית אביה על דרך האמת רק שמואסת את בעלה ורוצה להנשא לאחר שנתנה בו עיניה. וזאת היתה כוונתם בכל מקום שהיו אומרים כי טוב להם במצרים ועקר הכוונה כי מאסו בה' ובתורתו ורצו להיות חפשים מן המצות והוא הדבר שפירשו הקב"ה בעצמו באמור להם כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם וגו' כמו שיבא: (ג) ולזה אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'. שאע"פ שהדברים האלה לא היו חשובים בעיניהם מ"מ תואנה המה בידם לומר מצרים מצרים והכוונ' להיותם חפשים מה' ומתורתו. ומה נפלא מאמרם ז"ל חנם חנם מן המצות (ספרי פ' בהעלותך) (ג) או שיתלוננו לומר מי יאכילנו בשר כי מימינו לא זכינו לשבוע ממנו כי בשבתנו במצרים היו המצריים זובחים זבחיהם לפנינו ואוכלי' ושבעי' ואנחנו יושבין ותוהין כמו שבא במדרש (ש"ר פ' ט"ז) באכלנו מסיר הבשר לא נאמר אלא בשבתינו שהי' המצרי הולך במדבר והיה תופש איל וצבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל היו רואין ולא טועמין מהבשר אבל היו אוכלין לחמם בלא בשר עד כאן והנה כל מאכלנו היה הדגה המאוס' אשר היינו לוקחים אותה חנם או ממיני הירק היותר פחותים כקישואי' והאבטיחי' וגו'. (ג) ועתה כאשר חשבנו לשבוע מכל טוב נפשנו יבשה אין כל דבר לח ורטוב כאלו כ"ש שנזכה אל מאכל הבשר. (ב) אמנם מציאות התואנ' היה להם לפי שלא נתן להם ברפידי' לצבות בטן רק על דרך הספוק כמו שנאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע וגו' (שמות ט״ז:ח׳) או שנסתלק מיד כמו שכתבנו שם שער מ"א. ועל כל פנים היה להם בשר בספוק לבד. ולזה אמר תנה לנו בשר ונאכלה כי האכיל' הגס' היתה מכוונת מהם לא הספוק כדי החיים וזה דרך נכון בזה. (ג) ורק אמרם בלתי אל המן עינינו הוא מענין תואנה זו לומר שהוא קשה להם שתהיינה עיניהם תלויות וכלות אל המן כל היום אם ירד או לא ירד או שכוונו שאפי' יטעמו בו כל טעמים שבעולם הנה לא תשבע עין לראות ושני העניני' במסכת (יומא ע"ד:) כתיב המאכילך מן במדבר וגו' למען ענותך למען השביעך מיבעי ליה רב אמי ורב אסי חד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעין אמר רב זירא מאי קרא טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו׳:ט׳) אמר אביי הילכך מאן דאית ליה סעודתא מעלייתא לא ליכליה אלא ביממא שנאמר טוב מראה עינים ולכל א' מאלו הטעמים אמרו שהיה להם לרצון מזון הירקות והזרעונים כדרך כל הארץ מהמאכל האלהי שלא כטבעם ודרכם וכמו שאמר החכם טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו (משלי ט״ו:י״ז). ירצה ארוחת ירק שיאהוב האוכל אותה ויחפוץ בה כמו שהיו אלו חפצים באבטיחים והבצלים והשומים משור אבוס ושנאה לאוכל בו שהוא קץ בו לפי טבעו שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלוקל: והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח שטו העם ולקטו וגו'. (ג) כלפי מה שאמר שהיה נפשם יבשה במן הזה כאלו לא היה בו שום לחות ורעננות אמר הכתוב כי שלא כהוגן נתרעמו על זה כי המן מטבעו להיותו לח ורטוב מאד כי הוא עשוי גרעינים דקים כזרע גד ועינו כעין הבדולח אשר דקותו וספיריותו מוכיחיו עליו שהוא כעין הקרח הקרוש שבנקל נמס והיה למים. אמנם מעט המקשיות המועט הנמצא לו הי' כדי שישוטטו העם וילקטוהו בנקל בכנף בגדיהם או איך שירצו בנקיות מבלי שיצטרכו אל כלי הלח. אמנם כאשר יטחנו אותו ברחים או דכוהו במדוכה יבשלו אותו כאשר הוא בפרור מבלי שום משקה והוא מעצמו מתלחלח ויעש' כעין הבצק ויעשו אותו עוגות ואף אחרי אפייתו היתה טעמו כטעם לשד השמן שהוא לח ורטוב. וברדת הטל על המחנ' לילם ירד המן עליו והנה זה עד שני ללחותו כי זמן ירידתו ושכונתו מחייבין עוצם רעננותו בלי שום ספק אלא שכל דבריהם היו תואנות מבלי טעם מספיק רק לכסות בהם דבר ערוה שבלבם: