עקידת יצחק · פרק ע״ה, ט׳

ובמדרש (במדבר רבה פרשת ט"ו) למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכו שומר ונתן לו שכר שמירה אחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו כלו אלא הביא לי עוד אחרים שישמרו עמי אמר לו המלך לך נתתי את הפרדס כלו לשמרו וכל שכירות ושמירות שבו. עכשיו אתה אומר לי הבא אחרים שישמרו עמי הריני מביא אותן אבל הוי יודע שאין אני נותן להם משלי שכר שמירה אלא מתוך שכר שנתתי לך הן נוטלין שכירותן. כך בשעה שאמר לו משה להקב"ה לא אוכל לבדי וגו' אמר לו הקב"ה אני נתתי בך רוח דעת לפרנס את בני לא הייתי מבקש אחרים ואתה מבקש אחרים הוי יודע כי משלי אינן נוטלין כלום אלא אצלתי מן הרוח אשר עליך וגומר. הנה שביררו מאד הדברים לפי מה שאמרנו. אמנם על ענין הבשר לא הסכים עמו לבלתי תתו להם אבל אחר אסיפת הזקנים ואצילותו מרוחו עליהם רצה להשלים עמהם על דבר כבוד שמו כדי שלא ישאר פתחון פה לתאותם למצרים. ולזה הרבה ממע להם לרוב ואז גלה לו מה שהיה בפנימיות תואנותיהם אשר עליו נאמר בראשונה וישמע ה' כאשר אמרנו והוא שהיו מתנחמין על יציאתם ממצרים והיו מואסין את השם יתעלה חוקיו ותורותיו ולא היו מגלים הדבר מפני היראה ומבקשים עלילות ובודין מלבם תואנות אשר לא כן ותלו עצמם בתאוות הבשר עם היות שאינם מתאוים לה על דרך האמת והוא מה שאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים. ירצה כי היה המאמר להם מי יאכילנו בשר מבלי היות להם תאוה זאת על דרך האמת רק שאמרו כן למצוא עילה ושחיתה לתלונותם על שיצאו ממצרים נכן הנני נשפט אתכם על פי דרככם ונתן ה' לכם בשר אשר תמותו בה ואכלתם לשובע ואשר יוליד עוד בקרבכה התאוה העצומה שאמרתם שהיתה לכם באופן שאע"פ שתראו קצתכם במיתת קצתכם לא תוכלו לפרוש הימנה עד אפרע מכם מהחטא העצמי והפנימי אשר בידכם לאמר למה זה יצאנו ממצרים: לא יום אחד תאכלו (ו). ירצה מקצתם יהיו שאפילו יום אחד לא יספיקו לאכול ממנו כי הבשר עודנו בין שיניהם יעלה אף השם וקנאתו בהם וימותו בה וקצת אשר לא ימותו ליום אחד לא יספיקו לאכול לשני ימים כי ימותו ליום ולילה אחת וקצתם אשר יחיו מיומים ביום החמישי לא יחיו לפניו ואשר לא ימותו בחמישי קצתם לא יגיעו לעשירי ואשר לעשירי לא יבאו לכלל עשרים כי המשפט הזה ימשך להם חדש ימים עד אשר יצא מאפכם. ירצה שתפרעו הבשר בנשמת אפכם שתצא עמו והיה לכם לזרה ירצה שיהיה להם לזרות נפלא ועצום שימתק עליהם הבשר הממית ויתאוו אליו תאוה עצומה עד שלא יוכל לפרוש. ונתן הטעם למשפט הישר הזה ואמר יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. ירצה יען שאתה בדיתם מלבכם תאות הבשר באמרכם מי יאכילנו בשר וזאת לא זאת רק שמאסתם את ה' אשר בקרבכם במחשבתכם הפנימית עד שבכיתם לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים לזה ראוי שתבא התאיה עצמה אשר יחסתם לעצמכם ותפרע מכם. והנה עם זה ישרים דרכי ה' ומשפטיו שלא חדש להם פורענות זולתי מה שהם עצמם ייחסו לנפשם ובדין היה כי הם לקחו תאות הבשר לעלילה ולפתחון פה לתלונת מצרים ראוי שהיא עצמה תהיה למותם תוצאות. (יו"ד) ולזה ייחס אותה הכתוב בבשר תאוה שנאמר ויקרא למקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים לא מפני תאוה שהיה להם ראשונה אלא מפני שנשתלחה התאוה בבשר עצמו ובערה בם עד מותם וקבורתם. וזה מה שבארו המשורר תכלית הביאור באומרו ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם (תהילים ע״ח:כ״ט) אמר שאחר שאכלו וישבעו מאד הבעיר בהם תאותם אשר אמרו שהיה להם לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ירצה שלא סרו מתאותם אעפ"י שהיה אכלם בפיהם כדרך שאר המאכלות שאדם מתאוה להם שכשיאכל אותם סרה התאוה. ויתכן שירצה שהיה דבר פלא שלא היה להם הבשר ותאותו לזרות אע"פ שיראו שימית אותם עוד אכלם בפיהם וזו היא אף ה' וחמתו שבערה בם. ואחשוב שענין ההסתה והפתוי לאכילתם הוא מה שאמר להם לא יום אחד תאכלו ולא יומים וגו' כי כשמתים קצתם ביום ראשון והנשארים אינם מרגישים בעצמם שום נזק חולשא או חולי היו אומרים ודאי אין שלו ממית וכן כאשר ימותו קצתם ביום השני הנשארים דנין על עצמם כדין הזה עצמו וכן לה' וכן לי' ובין כה וכה אכלו חדש ימים למלאת בהם דבר ה' אם להורות שלא תקצר ידו ואם להמית בה חטאי עמו האומרים מצרים מצרים: ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו וגו'. הצאן ובקר וגו'. (ז) אמר לפניו רבש"ע אע"פ שאתה ה' בקרב העם הזה דבר ומנהיג כמו שאמרת להם כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ראה אתה נתת אותי בקרב העם הגדול הזה שהוא כשש מאות אלף רגלי והיה ראוי שתהיה פרנסתם באופן שתעשה על יד איש אשר כמוני היושב בקרבם ואין להם להתאוות תאוות זרות כמו אלה שא"א לספק אותם כי אם ע"י שנוי הטבע והמסות הגדולות ולמה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים כי אף על פי שנקל הוא אצלך לעשות כן כאשר ישאלו הם או בניהם מחר כזה וכזה מיד אחד מפרנסיהם מה יעשה להם הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים וגו'. ודאי יש לך להקפיד על זה ולא להתיר להם שלוח השאלות אשר כאלו: ויאמר ה' היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא ירצה וכי בשביל כבודך וכבוד רעך הבאים אחריך אקל בעיניהם לחשבם שאין כח בידי למלאות תאותם המפורסמת ובטענה זו אתה סבור להמלט ולהשמט ממה שאמרת מאין לי בשר וגומר לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה (ח) עתה תראה היקרך דברי אשר דברתי לך שיוכלו שאת אותן הזקנים הנאצלים מהרוח אשר עליך אשר תשיג אותך בו שיעור מהתוכחה הראוי לך בזה. וכשראה משה כן ויצא וידבר לעם את דברי ה' ויאסוף שבעים איש וגו'. הנה במקום גנותם למדנו שבחם כי אפילו בעת ההיא שסופר מהם כל הגנות הנזכר לא היה קשה למצוא שבעים איש ועוד שראוי שתשרה עליהם שכינה. ועוד סופר שנמצאו שם בעלי ענוה עצומה כאלדד ומידד שלא מלא לבם אותם לצאת האהלה ואין ספק שהיו בהם כמה וכמה כיוצא בהם והכתוב העיד שהוציא שבעים איש והעמיד אותם סביבות האהל ושירד ה' לדבר אתו והאציל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים. ומעתה נוכרח לומר שאלדד ומידד אינם מהמנין או שהיו שם שנים כנגדן שעלו שלא ברשות והוא מגונה. ולזה אני אמר שאלדד ומידד הם מכלל השבעים ושתים זקנים שנכתבו ששה לכל שבט והם שיצאו חלק. ולזה לא יצאו האהלה. ומכל מקום מפני שכבר נזכרו ונכתבו לשם זקנים שרתה עליהם הרוח ויתנבאו במחנה והוא שאמר הכתוב והמה בכתובים ולא יצאו האהלה כי היו מהכתובים בשמם אבל לא מאשר עלה עליהם הגורל לצאת האהלה ועם כל זה ויתנבאו במחנה והוא הדבר אשר היה לחדוש בעיני הנער אשר הגיד למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה. וגם יהושע חרד על הדבר כסבור שעל דרך הנצוח היו עושים כיון שהיו בכתובים ולא יצאו האהלה (ט) ואמר אדוני משה כלאם כדי שלא תתפרסם נבואתם מפני הכבוד שהרי לא היו מהנאצלים ממנו. ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן וגו'. כבר הורגלו לומר בזה מי יתן ויהיו כל עם ה' כאלו שנתן ה' את רוחו עליהם ולא נאצל ממנו כמו השבעים איש אשר יצאו האהלה וזה אם הוא דרך צחות איננו נכון כי מה ידוע שלא חסר דבר ממנו מפני הסירותם. משל הנר שמדליקין ממנו למאות ולאלפים ואינו חסר. ועוד שכל העם היו תלמידיו ושותין את מימיו וכאשר יתן ה' את רוחו עליהם לא היה כי אם מכח מה שלמדו ממנו ובעיני דבר גדול וענוה עצומה דבר הנביא והוא שאין צריך לומר שאינו מקנא לאלו שהם תלמידיו ופועל ידיו וכמו שאמרו בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידיו (סנהדרין ק"ה:) אלא שהוא משתוקק שיהיו כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם מבלעדיו ואם הוא דבר שהכל מתקנאים בו הנה הוא לא יקנא בזה. ומכאן ואילך ספר איך נמשך הענין כלו וכי באמצעות אסיפת הזקנים ובחברתם אליו היה הרצון מאת השם יתעלה להוציא אל הפועל מה שייעד מענין הבשר ואמר ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה וכאמתים על פני כל הארץ וכל זה להעיד על עוצם יכלתו להרבות ולהפריץ כפי התאוה אשר הורו בפיהם ועוד. והנה הם לא חרדו אל דבר ה' אשר דבר להם ראשונה שיהיה להם לזרא כי אם שמעו היה להם לימנע ממנו אבל נאמר ויקם העם כל היום ההוא וכל הליל' וכל יום המחרת ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים וגו' ירצה שאף בלקיטתו שולחה התאוה ואמר הבשר עודנו בין שניהם וגו'. כמו שנתבאר ממשפטי ה' הישרים בכל זה הענין. וזה שיעור מה שרצינו בו בזה החלק אשר בו עברנו על כל חלקי המאמר והלצנו טוב בעד הטוב זה משה במה שיוחס לו מהחטא במאמר הצאן ובקר וגו'. ולא עוד אלא שהיה לו לצורך העת לכוונה טובה וגם במה שקבלו מהטובות אם מהמן להכרח פרנסתם וגם בשלו להעתקם מרעבון תאותם וליסרם מרעתם הוא לקח טוב כי ילקחו דעת חכמה ומוסר בלי ספק ומזה נתברר כי ה' הוא הטוב אשר חין רע יורד מלפניו. ואולם במה שאמר לטובים אלו ישראל כבר הלצנו בעדם בשני הדרכים שזכרנו בשלא נפלו בחסרון הבהמיות לגמרי בהיותם נכספים אל המאכלים הפחותים והגסים ההם אשר זכרו שהיו אוכלים במצרים חנם מלחם הקדשים אשר נתן ה' להם מן השמים וגם בשכבר נמצאו בהם הרבה מהשלמים המוכנים אל הנבואה. והנה אם כן ראוי לומר להם הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל (תלים קכ"ה) וזה שכבר אמר למעלה הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט וגו' והכוונה שהבוטחים בה' והנשעני' על מצוותיו והנמשכים מכל הנהגתו משליכים עליו יהבן כהר ציון אשר אי אפשר לזוז ולהתמוטט ממקומו בשום זמן מהזמנים כי לא ימוט לעולם ועד. ואמר שהם בטוחים בזה יותר ממה שהיא בטוחה ירושלים בחזקה ובתקפה כי ירושלים הרים סביב לה והרי היא בצורה בהם אבל אין מן הנמנע שתכבש וה' סביב לעמו כי הוא להם חומת אש סביב במה שהישירם והגבילם במדותיהם ודעותיהם אשר בהיותם מקיר החומה הנכבד' ההיא ולפנים אין שום אומה ולשון יכולה לשלוט עליהם כי שם יהיו נשמרים מעתה ועד עולם כי לא ינוח שבט הרשע וגו' ולזה הטיבה ה' לטובים וגו'. אמנם אם ימצא בהם קצת שטו' מן הדרך והיו מוטות עקלקלותם מגיעים לפרוץ החומה הזאת יוליכם ה' את פועלי האון ויזכרו עמהם ויפרע מהם. כמו שהיה הענין באלו שנאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל כי המטים עקלקלותם מבני ישראל הוליכם ה' עם האספסוף ההוא שהם פיעלי האון בעצם וראשונה ינפרע מקצתם עם קצתם ונשאר העם נקי וטוב שנאמר מקברות התאוה נסעו העם חצרות וגו'. כי לא הספיקו הרעים להוציא העם הקדוש הזה מכללם שיאמר עליהם הטיבה ה' לטובים. ודי בזה לכוונתנו: