עקידת יצחק · פרק ע׳, ד׳

אמנם מה שישיגנו צד מהקושי הוא ודאי עם אנשי הכת השנייה בעלי הדתות המאמינים בשכר והעונש המושגחים ברצונו ית' לעושי רצוני או מכעיסיו בין בהצלחות הזמניות או הנפשיות כי יאמרו אחר שהשכר הרוחני הוא העקר המכוון מהתורה והטובות איך שתקה התורה ממנה וייעדה השכר הגופיי הכלה והאבד ושמתהו לתכלית לאנשים במעשים התוריי'. ולכאורה טענתם נראית טענה כי הנה הפילוסוף כאשר ראה לדבר בהצלחה האינושי' אמר שחוייב שנכיר אותה כדי שנוכל לכוין אליה כמשפט מורי החצים ישימו אות יישירו נגדו והוא אשר קראו בשם אושר אשר גדרו שהוא פועל הנפש כפי המעלה. והנה היתה כוונתו שלימה אם להיישיר האנשים אל הכרתו בעצמו ואם ללמדם להבזות שאר התכליות בעבורו ולשום אותם משרתים אותו. והנה א"כ איך שמה התורה האלהית אלו הטובות הנשחתות והנפסדות לתכלית ולאות יישירו נגדה במעשי' התוריי' כי זה יהיה סבה עצומה אשר יחשבוהו לתכלית אחרון ואין זולתם. אין זה רק שלא כוון מאתו ית' לזכות את ישראל בתורה הזאת כי אם באלו הטובות הגשמיות לבד לפי שלא היה כח באלו המצות ליותר מזה וזאת התורה לבד היא הכנה והזמנה למקבליה למה שיגיע אחריה אלפים שנה מהשלמות ע"י המשיח המחדש תורה אחרת עליה עד שתהיה זאת במדרגת החומר והשנית במדרגת הצורה. אלא שהעיון הזה בעינו הוא אשר יישירנו אל האמת בדבר תשובה זו ויורנו כמה נפלאה כוונת התורה האלהית בזה מכוונת החכם בהיישרת האות הזה הפלא ופלא. וזה כי הוא מבואר תכלית הביאור שהאות המושם אשר אלינו יכוונו אנשי המעשה בכל פעולתם צריך שיהא אות מבואר ונכר אשר יראוהו אנשי' ויתיישרו נגדו כענין מורי החצים אשר שם החכם למשל אמנם הוא כאשר גדר המעלה הלקוחה בגדר האושר אמר שהוא קנין נבחר עומד באמצע אשר הוא אצלנו מבואר בשכל וכאשר באר החכם. עתה ראה כי הנה הוא שם האות הזה נסתר ומכוסה מאד עין לא ראתה זולתו והדומי' אליו ומה יועיל האות הזה המודיע הדבר הנעלם בנעלם ממנו וכן לא יעשה ולזה הועיל מעט הלמוד ההוא או לא דבר. והנה אחר שהיה האות והסימן הכרח גדול לכל המעשים הנעשים כדי שימצא להם תכלית אליו יתנועעו ותשוקתו ימשכם ויניעם אל מקום החפץ לפי שהרצון והסירוב הם שני קטבים שכל הפעולות סובבות עליהן כמו שאמר הנביא (ישעי' א') אם תאבו ושמעתם וגו'. ואם תמאנו ומריתם וגו'. והיה התכלית ההוא העליון רציני אושר הנפש נעלה מאד א"א ידיעתו לאדם בעודו בחיים חייתו כמ"ש (שמות ל"ג) כי לא יראני האדם חי וכלל מה שיושג ממנו לכל האנשים הוא מאמר לבד ודבר אשר בזה התאר איך יושם לאות ולתכלית המעשים האנושיים כי איך יתיישר האדם אל מה שלא ידע. לזה היה מהחכמה האלהית ועומק מחשבתה לשום ההצלחות הזמניות ג"כ ולשתפם בגמול המעשים התוריי' ושהנזהר בהם יזכה בשתיהם אמנם היו הטובות האלו המפורסמות לסימן נראה ומפורסם לכל הוא יניעם אל המעשה בחזקה ויישירם נכח התכלית ההוא העליון הנסתר מהם אע"פ שלא יכירוהו כמנהג מורי החצים ממקום רחוק שישימו על אות הדק אות גדול למראה ויישירו נגדו קצרי הראות כי ידעו שהמכוין בו ישלח חציו אל האות ההוא הדק אשר תחתיו או קרוב לו. וכן בזה אע"פ שיכוונו במעשים התוריי' אל האות המפורסם הזה באמת, לא יבצר מהם האות ההוא העליון המכוון מהמצות בעצם וראשונה כענין התרופה המסוגלת לענין מיוחד שלא תמנע תועלת' אע"פ שיכוון מהלוקח אותה ענין אחר. והוא מה שאמרו חז"ל (פסחים נ':) לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכהא דרמי רבא (שם) כתיב (תהילים נ"ז) כי גדול עד שמים חסדך. וכתיב (שם ק"ח) כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן שעושין לשמה כאן שעושין שלא לשמה כדרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק כו'. והכוונה כי העושים שלא לשמה יכוונו אל האות הראשון שהם הטובות ההוות והנפסדות שהם עד שמים לבד כלומר שהם תחת ממשלת השמים בהוייתן והפסדם אמנם העושין לשמה הם מכוונים אל האות העליון הנסתר והוא הטוב אשר למעלה מהשמים במעלה ובקיום. והוא התאר שתאר שתי מיני אלו ההצלחות אבינו הזקן באומרו (בראשית מ"ט) ברכות שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת. ובשער נ"ט נתבא' זה המאמר עם חביריו כהוגן מסכים לכל הנזכר הנה, עיין עליו. והנה על זה הענין עצמו נקראו בתורה כללי המצות חוקים בהרב' מקומות לפי שהוא בלתי נודע איך תושג בהם הצלחת הנפש וכמ"ש החכם (משלי ה') אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע כמו שיתבאר זה בפרשה פרה אדומה שער ע"ט ב"ה. ואם הכת הזאת תשיב ותאמר הנה דבריך טובים ונכוחים במה שהוצרכה לייעד הטובות האלו הנראות לעינים לשומם לאות מבואר ונכר לכל. אבל היה לו להודיע זה באופן שיורגש שיש אות דק ונעלם תחת זה ויכוונו האנשים אל שתי השולחנות ויובטחו מהן מה שלא גלתה התור' זה בשום מקום זה אינו כי ודאי רמזה אותו בכמה מקומות כתיב ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח). הנה שביאר היטב כי הוא תקון מיוחד למה שנאמר באדם עצמו (בראשית ב') כי ביום אכלך ממנו מות תמות כי באלה החוקים והמשפטים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם מהמית' ההיא אשר נקנסה עליו באכילתו מהעץ ההוא לפי שהמעשים האלה הם הפכיים לאכילה ההיא בלי ספק וכמו שאמרו חז"ל (יבמות ק"ג:) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מהן וכו'. ולפי זה פירושו של אונקלוס שתרגם (ויקרא י"ח) ויחי בהון לחיי עלמא הוא פשוטו של מקרא בלי ספק. מלבד מה שיחייבהו מה שמצאנו ראינו ששומרי המצות האלו לא יאריכו ימים בעה"ז מאישי שאר העמים וכל זה הוא מבואר בלי פקפוק. והנה לפי שכבר שם נפשם בחיים הנצחיים על האופן הנזכר בלי שום ספק נרא' לעינים כי הרגילה התור' תמיד בעונשים הבאים בעבירות ליחד אותם אל הנפש בביאור כמו שאמר בכל מקום ונכרתה הנפש ההיא (בראשית י"ז) הכרת תכרת הנפש ההיא וגומר (במדבר ט"ו) והאבדתי את הנפש ההיא וגו'. (ויקרא כ"ג) וכל כיוצא בזה אשר תלה הכתוב המעש' והעונש בנפש כמ"ש זה הרמב"ן ז"ל (ס"פ אחרי). וזה לבדו גלוי עצום באלו העניני' למי שלא הוכה בסנורי הפתיות הגמורה. משל למלך ששלח אחד מבני ביתו לאחד האיים הרחוקים לייסר ולשפוט וליישר העם אשר בה כי פרוע הוא וצוה עליו לאמר התחזק והיה לבן חיל ככל אשר צויתיך השמר לך אל תחת ואל תרשע בשליחותך פן תספה בעונך כאחד הנבלים שלא הוצרך לאמר לו שאם יעשה הטוב והישר בשליחותו ישוב לבית המלך ויקבלוהו בשמחה כי הדבר מחוייב מעצמו כי שם מושבו. וכן הנפש הזאת אשר שלחה אלהים להחיות רוח שפלים אשר כלם פגרים מתים ולישרם בכל מעשיהם אין להבטיח אותה שבהשלים שליחות' על נכון תשוב אל האלהים אשר נתנה אבל יש להתרות בה ולזרזה שאם תפשע בשליחותה הכרת תכרת ולא תשוב עוד למעונה. וכמה הפליגו חכמי המשנה במה שנמצא במסכת מכות (כ"ג.) א"ר חנינא ב"ג ומה אם העובר עבירה אחת נפשו נטלה עליה העוש' מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו וענין הק"ו הוא מבואר באמות כל מה שכתבנו בענין הנפש ולזה לא זכרה התור' בכל המקומות ההנה האיש רק הנפש כי העונש והשכר העצמי הוא אליה. אמנם אנקלוס תרגם על הדעת ההמוני כמו שאמרנו ראשונה כי ההמון יפחדו יותר ממיתת הגוף ממיתת הנפש אשר אין ענינה אצלם רק דמוי חלוש לבד ויפה כיוון ומה לנו לכל אלו הדקדוקים והנה די ויותר מדאי לזכרון הטוב הרוחני בתורה ושכר המצות האלהיות במה שנזכר בכל התור' כלה משכון השכינה בינותינו והיות הדבוק האלהי תמיד עמנו לא יסור ממנה על ידי מעשה המשכן וכליו וכל עבודותיו בקרבנות שכלם היו לכפרת הנפשות וטהרתן לא לענין אחר ואשר היה ענן יי' תמיד עליו על פיו חונים ועל פיו נוסעים ובפרשה הזאת הגדול שבמתן שכרן ועקרן ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואיך יוכלו להתעלם מראות חוזק הדבוק האלהי הזה וההצלחה הרוחנית המצויה לאישי אומתנו בעודנו בע"הז ההוה והנפסד ונפשותינו קשורות במעבה האדמה כ"ש שיהי' זה אחר הפרדה מהחומר שהוא דבר מחוייב בעיניהם. והענין הנפלא הזה ביארו משה אדוננו ע"ה באומרו (דברים ד') ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום כי הנה חכמי הפילוסיפים שמו קצת השלמים והנה מועטים דבקים בשכל הפועל הקרוב להם אחר מיתתם. אמנם אתם כלכם דבקים ביי' אלהיכם וחיים לפניו היום בהיותכם בזה העולם שאתם מרגישים הקשר והדבקות הזה אשר ביניכם לבין אלהיכם אשר לא לעולם ינתק ואולם אחר המות נאמר (שם י"ד) בנים אתם ליי' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך יאמר בפירוש שאין לחוש למיתת הגופות אחר שהוא עם קדוש שנפשותיהן מסוגלות לחיות לפניו לנצח והוא פשוטו של מקרא והיותר מתיישב בזה והנה מה שביארנו בפי' באומרו (שם ו') ויצינו יי' לעשות את החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. כי באומרו לטוב לנו כל הימים ירצה לעולם שכלו טוב וארוך והביא ראי' על אמותו אמרו לחיותנו כהיום הזה ירצה שאפילו בעודכם באלו החיים כיום הזה אתם מרגישים בענין הזה כפי מה שאמר ראשונ' (שם ד') עיניכם הרואות וגומר עד ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום. כי זה ודאי מכלל המופתים התוריים הנראים לחוש בלי שום ספק כמו שהורגלה לומר בכל מקום: