עקידת יצחק · פרק ע׳, ג׳

דבר קדוש ומחוייב אצל המלמד השלם להיישיר מלומדיו אל היותר שלמה שבהצלחות אמנם שלמות המלמד יראה בהמצא בו שני עניינים. האחד אשר ימצא אתו חכמה ויושר סברא לדעת דרך ישכון אור בענין ההנגה. והשני שתמצא לו נאמנות אהבה אצל המלומד כי לא תועיל לאדם חכמת השונא ומי יתן ולא תזיק כי יחכם להרע לו כמו שלא תועיל אהבת הפתי אל הבלתי יודע אחר ששניהם סומים בדבר. משל הראשון אחיתופל עם דוד. והשני אדם ואשתו בעטיו של נחש. ועל שני הענינים אמר החכם שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה (משלי ד'). כי האב כאשר ימצא אתו רוח חכמה ובינה ימצאו בו שני התנאים. באהבתו לבנו ירצה אליו הטוב והנאות. ובחכמתו יקריבם אליו. ולזה יאושרו אשר נמצאו להם אבות זקנים בחכמה ואוהבים בעלי שכל ומביני מדע. ולפי שנתברר ששתים אלו נמצאו לו יתברך אצלנו כי הוא יתן חכמה ולא יצר ממנו מזמה וכי הוא האוהב הנאמן שומר הברית והחסד לזרע אברהם אוהבו ושאר האבות הקדושים כמו שאמר הכתוב (דברים ז') כי מאהבת יי' אתכם וגומר. והנביא אמר (ישעי' ס"ג) בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם ועוד נאמר כי נער ישראל ואוהבהו (הושע י"א) אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד (ירמי' ל"א) ורבים זולתם לזה אמר הכתוב (משלי ג') מוסר יי' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב י"י יוכיח וכאב את בן ירצה להורות. על שלימות חכמתו אמר שלא ימאס במוסריו כמואס בדברים הגרועים והחסרים האמורים בלי חכמה ודעת, ועל שלימות האהבה אמר ואל תקוץ בתוכחתו כמו שקץ האדם בדבר שאינו טוב לו או שהוא לרעתו. ועל הענין הראשון אמר כי את אשר יאהב יי' יוכיח ירצה כי מה שיאהב יי' וישר בעיניו הוא אשר יוכיח אותו ומלמדו למלומדיו ואשר הוא כן הוא הטוב בעצמו בלי ספק ובא זה על דרך ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) וזה שהוא מיישיר לזולתו במה שהוא נאהב אצל עצמו. ועל הענין הב' אמר וכאב את בן ירצה כלומר שלא ירצה אליך רק מה שירצה האב אל בנו האהוב אליו. והנה לשלמות הלמוד הזה אמר המשורר זה הכתוב שעליו יסדרו החכמים ז"ל המאמרים שזכרנו בתחלה ואמר חשבתי וגומר לפי' הראשון מהפירושים שנזכרו שם אמר כשהייתי מחשב כל צדדי דרכי ומשוטט בכל פנות מחשבותי אנה אלך לדעת חכמה ומוסר או מי יודיעני דרך ישכון אור לאור באור ההצלחה האמיתית ולא מצאתיה בשום היישרה מהאינושיות הסחתי דעתי מהם ואשיבה רגלי אל עדותיך כי ידעתי כי אין מועיל זולתם. והנה הוא מבואר כי טוב הלמוד יושלם בשני עניינים. האחד בכוון אל העליונה שבהצלחות. והשני בהיישיר הדרך המביא אליה וכמו שאמר הנביא אני ה' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעי' מ"ח) וכן אמר המשורר הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור (תלים כ"ז) כי הוראת דרכו ורמיזתו הוא הלמוד העליון שבלמודים שעליו אמר משה אדוננו (שמות ל"ג) הודיעני נא את דרכך ואדעך וביקש שיורהו ויכונהו אליו וינחהו באורח מישור ליגע עדיו שלא יכשל בדרך ויסתכן ומזה יתעורר הספק הקודם אשר נסתפקו בו רבים קמים עלינו מייעודי פרשה זו ואחריה רעותיה המספרות בייעודים אשר מהטובות הזמניות. וזה כי אחר שהיותר שלימ' שבהצלחות היא הצלחת הנפש והשארותה בעונג מתמיד בעולם הנשמות היה ראוי ומחוייב שיהי' הוא הכוונה התכליתית לכל מצות התיר' והשכר המיועד אליהם והתל שאליו יפנו בעשייתם לא זולת כי בזה ולא בענין אחר תוכר חכמתו יתעל' ואהבתו אותנו בהמציא הטוב ההוא העליון בכלל הנמצאות העליונות הרוחניות ובהכין דרך ישרה בו ילכו הבניה האהוביה ויזכו אל הגדולה שבהצלחות והנה בעדה ראוי לעבוד על השיעור ההוא מהקדושה והפרישות הכתובים בספר הזה ולא בעד הטובות הזמניות שהמה הבל. והנפש אשר תעונה ותצטער בהרחקת תשוקותיה וכל מחמדיה היא לבדה ראוי שתקבל שכרה בלי ספק. והנה הספק הוא מפורסם ושלש כתות נצבות עליו וזה שאנשי העולם יתחלקו לאשר אין להם דת אלהית כלל ואשר יש להם דת אלהית ובעלי הדת יתחלקו לשנים אשר יש להם דתות מדומות אלהיות ולאשר יש להם דת אלהית באמת. והנה הכת הראשונ' הנה היא לא תקשה על זאת התורה למה לא הזכירה הצלחת הנפש בשכר מצותיה כי הם אשר נמשכו אחר הדעות הקודמות לזמן מתן תורה אשר יסדום הפילוסופים אשר מעולם הרואים שאין מבוא לשום מעשה נמוסיי ודתיי להשאיר הנפש לעה"ב. מהם שיאמרו שהדבור בזה שיא ודבר כזב כהבלי התפלות. ומהם שיודו בקצתו אבל יאמרו שהוא מוטבע במושכלות הנפש והידיעית הנמצאות בה מבלי שום התלות מעשה ורצון אלוה מצוה עליו כלל. והכת השנית היא אשר קבלה היות הצלחת הנפש לעולם הבא במעשים דתיים נעשיים ברצון מצוה אבל אמרה שמצות התורה הזאת אינם מסוגלות בזה כמו שאומרים כתות הישמעאלים וראייתם שלא הוזכרו הייעודים הנפשיים בתורת משה כמו שהוזכרו בדתותיהם. אמנם הכת השלישית הנה אנחנו אנשי התורה האלהית שידענו נאמנה שהמצות התוריות האלו נתנם לנו האל הנאמן להנחיל אוהביו יש ולמלא אוצרותיהם מהצלחת שני העולמים אלא שנסתפק לקצתם למה לא תפרסם התור' האלהית ינעודם כמו שזכרנו. והנה אחר שהאמת הברור שזאת התורה האלהית תכוין בהיישרותיה אל זה הענין העליון מההצלחה הנפשית והיא גם היא תדבר ממנו כפי הראוי והנאות על צד היותר טוב שאיפשר הנה הוא ראוי לייחד הדבור בתשובת זה הספק עם כל כת וכת מהם כפי עניינה. והנה הכת הראשונה היא מה שלא יקשה עלינו כלל להשיב כנגדה ולהרסה כי הנה היא לא תערער על התורה למה שלא הזכירה הצלחת הנפש לסבות שקדמו אבל תערער עליה אם היתה מיעדת על כך ואין צריך לומר שהיא לא תאמין בהמשך טבע הנמצאות אחר רצון האל ית' כי אחר שהם ממאמיני הקדמות והיות המציאו' כלו נמשך אל החיוב הגמור מבלי שום איפשרות שישתנה בעבור החפץ האלהי דבר גדול וקטן ממה שיחייבהו טבעו אפילו להאריך כנף הנמלה או לקצר רגל החגב כ"ש שיהיה סדר הטבע משתנה בדברים גדולי' מאלה בעבור עושי רצונו או העוברים עליו. ולא עוד אלא שגזרו הנחת הפך זה חסרון בחוקו יתב' מהטענות אשר זכרם החכם באלהיות וקצתם זכרנו אצל העקידה שער כ"א. ולזה החליטו שאין לפניו לא אהבה ולא שנאה ולא רצון ולא מיאוס ולא שום כיוון אל מעשה מהמעשים להרע או להטיב. והכשרים שבהם אומרים שמעלת האדם משאר הנמצאים השפלים היא בשנמצא אתו נפש יתירה בו יוכלו יחידי סגולותיו להפליא חכמה ולהגדיל תושיה להתבונן בסבה הראשונה ובנמצאות כלם עליוני' ותחתונים המתחייבים ממנה בדרך המופתים האמיתיים עד שתשיג נפשו אמיתתם בלי שבוש ומבוכ' ואז תזהיר נפש החכם כזוהר הרקיע ודבק בשכל הפועל המשפיע עליה והמאצילה אלו ההשגות ותשאר לעד בו בהתאחד היודע בידוע. והמעלה הזאת תחייבהו על המדות המעולות ותזרזהו להיות עניו צנוע וביישן ומעולה בכל המדות לא על מנת להפיק בהם רצון מאת השם ולא להשיב מעליו חמתו כי הוא אינו מתבונן באלו העניינים כנזכר אלא לידמות אל השכל הפועל אשר לא יגורהו שום רע להקדיש הסבה הראשונה אשר בראו ע"י ההשתלשלות ככה חשבו כל הפילוסופים המעולים שבהם כמו שנודע מספריהם ומדבריהם ולזה לא חששו לשום דת ונימוס ותורה בעולה זולתי זה. וקצתן מי שהמציאו לעצמן נוסח תהלות קצרות על דרך ההודאה והשבח למי שהוא סבה למציאותם ושלימותם ואם היה ע"ד החיוב. והנה קבוץ כל הדברים האלה ימצאם המבקש בתחלת ספר הכוזר בויכוח אשר בין הכוזר ובין הפילוסוף וגם אני זכרתי קצת זה על נכון בפרשת העגל שער נ"ג. סוף דבר חכמי זאת הכת רואים שכל אלה הענינים ההווים והנפסדים מחוייב מציאותם כפי טבעם הבלתי משתנה אלרצון אלהי כלל ולו הונח שימשכו לפי הרצון האלהי היה להם ללעג שיהיו אלו הטובות המדומות מכוונות משום דת אלהית לפי שהם טובות חלושות ובלתי עצמיות והיו מהראוי שהדת שתקרא אלהי' תניח טובות אמתיות אלהיות כמו שכתב החכם. ואם יש דבר שהוא מתת אלהים לאדם טוב ונאה ומתקבל הוא להיות האושר נתן מאת האלהי' כי הוא הדבר הגדול והנבחר אשר במין האנושי. יאמר שהדת שתתפאר בשהיא נותנת מתנות אלהיות ראוי שתתן זה כטוב הנבחר חלף עבודתה לא זולת. אבל שהוא לא יתאמת אצלו שיהא דבר כזה נתן מאת האלהי' כמו שאמר. והנה תשובתנו אל זאת הכת היא חזקה מאד וזה כי כאשר בא אלהים להוציא אלו הדעות המשובשות מלב בני העולם בהגלות כבוד מלכותו על הר סיני להשמיע ולהודיע כי לא כאשר יראו אוחו בני האדם. אבל שהוא בעל חפץ ורצון בהם ברא את העולם וחדשו מהאין המוחלט כאשר עלה במחשבתו הרחבה והעמוקה ואשר יש דברי' ומעשי' חשקה נפשו בהם ואשר יכעיסוהו ולהורות נתן בלבם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון נשאל אותה ונאמר באי מאלו הייעודים היה ראוי להזהירם ולזרזם אמור מעתה שאין שום טעם אל הייעודי' הרוחניי' בזה אם בבחינת ההמון ואם בבחינת היחידים כי המון העם לא ישתוקקו אליהם ולא יתנועעו אל המעשים כי אם לתקית הטובות המורגשות להם והנכספות מהם. ואם החכמים שבהם כבר יחשבום למחוייבי' לשלמי העיון מבלי שום מעשה מהמעשי' התוריי' כנזכר. ואם יאמרו להם כי בזולת העיון יקנום ביושר המעשים תהיה הבטחה שאין עליה ראיה ולא יאמינו בה. אמנם כאשר יאמר (שמות ט"ו) אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וגו'. (שם כ"ג) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה וגו'. אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו' וכל כיוצא בזה. הנה באמת הכתו' ההמוניו' שמוע ישמעו ויחרדו להשתדל בהשגתן וכתות החכמים אשר חשבו כל זה לנמנע לסבה שקדמה כשיראו בעיניה' את מעש' ה' כי נורא הוא ולא יוכלו להכחיש קל מהרה יפלו ממועצותיה' ומדעתם הכוזב אשר בו חייבו קדמו' העול' וכל הדברים הנמשכים אליו ועל כרחם יודו בתחלת דבר ה' בתורתו הקדושה אשר כתוב בראשית ברא אלהים את השמים וגו'. ואת כל אשר חפץ יעשה בהם אין מי שיאמר לו מה תעשה. ולזה גלגל האל ית' וסבב מעשה כל האותות והמופתים אשר נעשו על המצרים במצרים ועל הים עד אשר נודעה יד ה' הגדולה אשר היא רוממה לעזור ולהועיל את עבדיו ולזעום את אויביו. וראה בעיניך כמה היא נפלאה בעיני נעמן שר צבא מלך ארם כאשר נאסף מצרעתו ע"י החפץ האלהי לשעתו ע"י נביאו עד אשר הושפל זדונו וגאונו ואמר (מ"ב ה') עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל ודאי לא יתאמת לו זה בשיאמר לו בשם ה' שיהיה אצלו אחר המות יושב על כסא רם ונשא וכל צבא השמי' מתעלסי' לפניו כמו שהורגלו לומר מניחי הדתות המתדמות אלהיות. ולזה היתה החכמה האלהית לשום ייעודי התורה באלו העניינים המפורסמים לעיני הכל כדי שיתאמת היות הנהגת העולם אצל שומרי התורה ומצותיה הן לטוב הן לרע אחר המעשה הטוב והרע מאנשיה ושאין לטבע שום קיום רק לצורך הבחירה האינושית וחפשיותה כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול וכו'. אלא כדי להפרע מן הרשעים וכו'. וכדי ליתן שכר טוב לצדיקים וכו'. כמו שכתבנו בתחלת השער השלישי. אמנם שעקר הנהגתו היא על פי אלו המצות התוריות כאלו בהם נחקק העולם כמו שאמר אם בחקותו תלכו חוקים שחקקתי בהם שמים וארץ וכו' (ויקרא רבות פ' ל"ה) וכמו שאמרו (אבות שם) שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירות כמו שכתבנו זה היטב בפרק ניגון העולם אשר בשער י"ב ושם נתבארה ג"כ המשנה הזאת לפי הכוונה עם הסמוכות לה. וגם עתה ראה כי הסמוכות להן כה מבטם אמרו (שם) עשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו עשרה נסים נעשו לאבותינו כו' עשר נסיונות וכו' עשרה דברים נבראו ע"ש וכו' להורות שאף שנברא העולם בעשרה מאמרות והם עמודי הטבע ואדניו עם כל זה הוא נמסר ביד בוראו לשנותו ולעשות כרצונו לפי הטוב והנאות לעושי רצונו וכמו שאמרו (ב"ר פ' ה') תנאי התנה הקב"ה על הים וכו'. כאשר נתבאר הטב בשער ט"ו. אמנם ההבדל אשר בין זה המאמר ומאמר עשרה דברים נבראו ערב שבת וכו' כתבנו אצל אילו של יצחק שער כ"א. והנה באמת היתה בזה מעלת התורה גדולתה והתפארותה על כל החכמות עצום ונפלא אצל אלו הענינים מה שלא יעלם משום בעל דעת כפי חוזק האמת המגיע בייעודיה שכבר נתבאר אל החוקר בתחלת ספר הנפש שמעלת כל מלאכה על כל זולתה תהיה לפי חוזק הידיעה המגיע בה. ואף גם זאת כי אין שום ספק שהנחת הצלחת הנפש לעולם הבא לא תהיה ראיה ולא מופת על יכולתו יתברך באלו הענינים הטבעיים כמו שהנחת הדברים הנפלאי' האלה משדוד המערכות ע"י המעשי' הרצויים אליו או הנמאסים המה ראיה עצומה אל ההצלחה הנפשיית כי מי הוא זה ואי זה הוא אשר יראה את הנביא או את החסיד קורא לאלוה ויענהו ובעוד בחיי החומר חייתו ובעפר יסודו זה יקרע הים וזה יעמיד השמש והירח (יהושע י') וזה יחיה המת (מ"א י"ז) וזה יאסוף המצורע (מ"ב ה') או ירפא המים (שם ב') או יקרר האש העצומה (דניאל ג') או יסגיר פי האריות (שם ו') ורבים כמו אלה מהענינים המבהילים כל חכמי הטבע וחרטומיהם אשר לא יוכרחו להודות כי לא במעלת גופו של הנביא ההוא או החסיד ההוא על שאר גופי האנשים ולא בעוצם כחו על כחותם הוא עושה המעשים ההמה כי אם בזכות נפשו וקדושתה וטהרתה על זולתו אשר נתעצמה להיות עצם רוחני נבדל וקדוש וקרוב לאלהיו אשר בזה תוכל לחדש אותות ומופתים בהיולי העולם כאחד מצבא המרום וכיד האל הטובה עליה. והנה אם בהיותה קשורה אצל הגוף כך ק"ו בהפרדה מעמו כמו שהודו בו חכמי זאת הכת והאמינוהו מבלי שום ראיה. הנה שהחכמ' האלהית היתה נפלאה מאד במה ששם ייעודי התורה באלה העניינים הזמניים המורגשים אשר השלים בזה ג' ענינים גדולים האחד הוראת יכולתו המוחלט על הנמצאות כלם והשני פיוס והשלמת רצון הכתות ההמוניות הנכספות אליהן. והשלישי בשהם הוראה שלמה על אמתת הצלחת הנפשות ודי בזה הדבור אל זאת הכת הראשונה אשר לא יקשה עלינו תשובתה כלל: