עקידת יצחק · פרק ס״א, י׳

והסוג הה' הוא צרעת הבתים והוא הפסד הדעות הנמשך מההרגל עם בני האדם הנפסדים בדעותיהם בשכונתם בהיות חלק מדינה עמהם ולזה עשתה ההשגחה האלהית סימן אל זה בשלוח משלחת נגע הצרעת בבתים אשר הם שוכנים בהם כדי שיתעוררו אל לבם שמצד השכונה באת להם הרעה ההיא והיה ההשתדלות בו ע"י הכהן המורה כעין מה שאמרנו בצרעת הבגד והוא הסגר הבית שבעת ימים כלומר שינעול חדריו ויסגור דלתיו בעדו לבלתי השתתף במעשיהם ודעותיהם. ואם פשה יפשה הנגע כי נכסוף נכסף אליהם וחלצו האבנים וגו' והוא שגורשו קצת השכנים הרעים אשר מהם תפתח הרעה ויביאו טובים תחתם. ואם זה לא יספיק כי ישוב ופשה אחרי חלוץ האבנים ואחרי הטוח הבית צרעת ממארת היא ונתץ את כבית ולא יתמיד עוד שם הישיבה. וכמו שאמר הנביא (ירמיהו ט׳:א׳) מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי. והמשורר אמר (תהילים נ״ה:ח׳) הנה ארחיק נדוד וגו'. אמנם אם לא פשה אחרי הטוח וטהר את הבית כי נרפא הנגע ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ירצה לכפר על אנשי הבית. והוא עצמו הקרבן אשר כתב ראשונה לכפר על המצורע ואמרו ז"ל המוציא שם רע כי אחד המוציא שם רע על הבריות ואחד עלהמקום ועל תורתו ומצותיו. ולזה הי' ראוי להם קרבן אחד ובשער הבא אחרי זה יתבאר עניינו ב"ה. והנה לפי שבנגעי בגדים ובתים לא נמצא ספור בתורה שנפלו על שום אדם לא כתבנו דוגמתן בראיות פרטיו כמו שעשינו בנגעים הקודמים. ובסנהדרין פרק בן סורר (סנהדרין ע"א.) תניא בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. דתניא אמר רבי אליעזר בר שמעון אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כותלים בקרן זוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. מ"ט דרבי אלעזר ב"ש כתיב קיר וכתיב קירות אי זהו קיר שהוא כקירות הוי אומר זהו קרן זוית. תניא אמר רבי אלעזר בר צדוק מקום היה בתחום עזה והיו קורים אותו חורבת' סגירתא. א"ר שמעון א"ר יהודה פעם אחת הלכתי לגליל ראיתי מקום שמציינין אותו אמרתי להם מה טבו אמרו אבנים מנוגעות. הנה כי לרוב התנאים הצריכים שם יתמעט מציאותו עד שחשב רבי אלעזר ברבי שמעון לגזור שא"א להמצא כמו שחשב מזה הטעם עצמו לומר בבן סורר ומורה ובעיר הנדחת כמו שנזכר שם ואמר שלא נכתבו למציאותם על האופן ההוא בעצמן אלא לדרוש עניינם ולקחת תועלת העניינים הנדרשים בהם להישרת האנשים ולקבל שכר עליהן כאשר אמרנו שהוא ענין שלא יתבטל תועלתו מביטול מציאותם כלל. אמנם אנחנו נסמוך אהימנותייהו דהני רבנן המעידים עדות נאמנה אשר ראו אותם ועמדו על תלן (שם) ויהי דבר יי' אמת מכל צד. ומכל מקום לא נזכרו בעלי המעשים ההם ולא נודע מה טבן לזכור אותן הלכה למעשה כראשונים. הרי שנתבארו אלו העניינים בדרך כללותם יפה ונתבארה כוונתו בהראותנו מה שזכרנו בענייני הטומאות האלו החמשה דברים המפסידים את שלמותנו מצד רוע טבענו לא נפל דבר ואשר היתה הכונה בהם לדרוש ולקבל שכר בתקונים הכתובים לצדם בכל אחד ואחד להציל את לפשותינו מפח יוקשים: