עקידת יצחק · פרק ס״א, י״א

והוא אשר כוונוהו חז"ל במאמר שזכרנו ראשונה (ויקרא רבות פ' י"ט) קווצותיו תלתלים שחורות כעורב (שיר השירים ה׳:י״א). ר"ש בר יצחק פתר קרא בפרשיותיה של תורה שאף על פי שהן נראות כאלו הם שחורות וכעורות לאמרם ברבים וכו'. וזה כי שחרותן וכיעורם הוא מבואר מצד שהם פחיתיות נמצאות בטבע האנשים לחרפה ובוז לכל הנפגעים בם ויותר הוא הכיעור והפחיתיות הנפשיי שהוא נמצא בהם אשר ממנו יצאו אלו הרשמים החיצוניים מהנגעים עצמן. ולז"א שהם כעורות לאמרם ברבים ולפרסם להם הפנימי והנסתר מהם מפני שיתבאר מזה היות האנשים נפסדי הטבעים ורעי התכונות יותר רעים ויותר מזיקים מהב"ח הרעים והמזיקים כמו שביאר החכם בסוף המדות וכדי בזיון וחלי רע. אמנם אמר הקב"ה הרי הן ערבות עלי כמה דאת אמר (מלאכי ג') וערבה ליי' וגו'. יאמר שאחר שהיתה הכוונה להעיר על תקונם ולגלות אוזן אנשים על רפואתם הנה הן יהיו ערבות לפניו יתעלה ולפני כל בעל שכל כי רפאות החולי היותר. מגונה והיותר מכוער היא יותר נכבדת ויותר יקרה ולא עוד אלא שהצמיח עוד בכללינו נגעים אשר לא כתובים בכל ספרי הרופאים ולא שערום חכמי האומות בשום פנים כמו שאמר (ויקרא י"ד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וכל זה כדי להודיעם רפואתה ולהישירם בה לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהילים קמ״ז:כ׳). ובבחינה זאת אמרו ז"ל (ויקרא רבות פ' י"ז) שמאמר ונתתי נגע צרעת וגו' אינו נמשך למאמר כי תבואו אל שיהיה דבור תנאיי אבל שהוא מאמר בפני עצמו והוא אל בשורה טובה יבא ואם שנראה שהם תלו הענין בגלוי מטמוניות העושר שהיו להם, הנה באמת יותר יצדק זה במטמוניות הפחותות הטמונות בחובם והחרושות על לוח לבם כי יחפשום ויגרשום ממקומם ויבואו תחתם מטמונות החמדה והן הדעות האמתיות והמוסרים השלמים היקרים מכל כלי חמדה באשר יחיו את נפשם כאשר ישמעו וירפאו את עצמם איש איש אשר ידע נגע לבבו. ובמדרש (ויקרא רבות פ' ט"ו) אמר ר' אבין למטרונה שנכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמת מלגביא דילה דחלת אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות ואת לאכול ולשתות כך כששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו. אמר להם משה אלו לעכו"ם אבל אתם לאכול ולשמוח הדא הוא דכתיב (משלי י״ט:כ״ט) נכונו ללצים שפטים וכתיב (תהילים ל״ב:י׳) רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו. ולכאורה המציאות יכחיש דבריהם אלו כי הנה כל הנגעים כלם נמצאו באישי האומה הזאת כמו שימצאו בזולתה ונוסף עליהם נגעי בגדים ובתים שלא נזכרו רק בישראל כמו שאמרנו אלא שהכוונה מה שזכרנוהו כי הנה הם בתחילה יראו מפחיתות הנגעים האלו המתרגשות לבא עליהם כמו שיראה המטרונה מהרודים המכים במקל ורצועה שראתה אותם עולים לפניה בפלטין. אמנם אמר משה להם אל תתיראו מהם כי אלה הנגעים הם ודאי מכות ופצעים אצל העכ"ום שיבואו עליהם ולא נתיישרו בם לשום הישרה ותוכחת מוסר והנה באמת נכונים ללצים שפטים אשר לא הגיע להם מהם רק צער ובשת וחרפה רצופה. אמנם אתם שתקבלו בהם ההישרות והמוסרים הנאותים לחיים אינם אצליכם נגעים כי אם דרך חיים ותוכחות מוסר לאכל לשבעה ולמכסה עתיק שע"י חולאים אלו שבגופים או בנכסים ירפאו הנפשות. וכמו שאמר (שמות ט"ו) אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ירצה אע"פ שנראה שתשתתף בענין הנגעים והמחלות עם מצרים או עם זולתה מהאומות אינו כן על דרך האמת כי לגבי דידך אינה מחלה אבל היא רפאות תעלה. ושיעורו כל המחלה אשר שמתי במצרים לכוונת הפליאם והכאותם לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך וגו' ומכוין לרפואתך ולא לחלייך. ועל זה נשארו לרשעים לנחלה והבוטח בה' וסומך על הישרתו נהפך לו החולי לחסד שיסובב אותו מכל עבריו ועל כל אלה העניינים אמר שהם פרשיות ערבות לפני המקום כענין שנאמר וערבה לה' מנחת ירושלם וגו'. שהרי יועילו אלו הענינים אל הנפשות תועלת הקרבנות והמנחות על האופן היותר משובח שנתיחסו אל הכתוב הזה כמו שכתבנו בשער ל"א. ואמר (ויקרא רבות פ'י"ט) תדע לך שהוא כן שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו בבת אחת אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה ואיש כי יהיה זב ואשה כי תזוב כל זה ממין זאת הכוונה להישיר אל רפואות החולאים הנפשיים על צד היותר שלם שאיפשר כי בזה יפקח הרואה את עינו בהבדלים אשר ביניהם בחלייהם מצד חומריהם ויראה כי זבות האדם הוא יותר חמור ויותר מגונה מזבות האשה מאחר שזה יצא מדרכו וטבעו וזאת אינה יוצא' מטבעה ויכיר שהוא פחיתות עצומה בו מבאשה ויזדרז אל ההשתדלות העצום על טהרתו. והנה אם כן נתבארה הכוונה האלדית בכל זה כמו שבארה הוא בעצמו בסוף הפרשיות האלו אמר (ויקרא ט״ו:ל״א) והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם זאת תורת הזב וגו' והדוה בנידתה הורה כי הם צריכים הזהרה וזירוז בעניינם לפי שהם חולאים מסוכנים מאד ממיתים הנפשות בטמאם משכן השכל אשר בתוכם כמו שנתברר שפחיתות המשכן וטומאתו יטה ושוכן בו אל פחיתותו וקלקולו ויפסדו שניהם יחד ואיפשר כי על הנדות וארבעה מיני צרעת העור אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ועל צרעת הראש והבגד אמר ולא ימותו בטומאתם כי הם חלאים יותר קרובים אל הסכנה אם בדעות ואם במעשים. ועל צרעת הבית אמר בטמאם את משכני אשר בתוכם. ועל דרך שאמרו במדרש (ויקרא רבות פ' י"ז) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם זה בית המקדש דכתיב (יחזקאל כ״ד:כ״א) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם. ובא אשר לו הבית זה הקב"ה שנאמר (חגי א׳:ט׳) יען ביתי אשר הוא חרב. והגיד לכהן זה ירמיהו שנאמר (ירמיהו א׳:א׳) מן הכהנים אשר בענתות. כנגע נראה לי בבית זה טנופת עבודת אלילים ויש אומרים צלמו של מנשה הדא הוא דכתיב (יחזקאל ח׳:ה׳) והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בביאה, וצוה הכהן ופנו את הבית ויקח את אוצרות בית ה' (מלכים א י״ד:כ״ו) ונתץ את הבית ביתא דנא סתריה (עזרא ה׳:י״ב). והוציא אל מחוץ לעיר ועמיה הגלי לבבל (שם). יכול לעולם ת"ל ולקחו אבנים אחרות ונאמר (ישעיהו כ״ח:ט״ז) לכן כה אמר אדני ה' הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד הנה שטומאת וטהרת בית המקדש תלוי בזה בפנותם אחר שרירות לבם וקבל עליהם עבודת הככבים והמזלות ויתר העבודות הזרות המכעיסים בהם את יוצרם אשר לזה נתן את הבית והסיר אותו ואת עמו מעל פניו. אמנם בבית השני הנה לא פשה הנגע הזה בבית שלא חטאו בעכ"ום כראשונה וגם שהבנין ההוא לאו חזרה הוא כמו שכתבנו בשער ג' ולזה אנחנו מובטחים במאמר הנני יסד בציון אבן וגו'. ומ"מ נראה שיפה נאמר על זה בטמאם את משכני אשר בתוכם. והנה על שאר הטומאות שנבדל בהם הזכר מן הנקבה אמר (ויקרא ט״ו:ל״ג) זאת תורת הזבה וגו' והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה. זה שיעור מה שרצינו אליו באלו העניינים החמורים אשר באו לרגלם ההערות האלהיות בעניינים הנדרשים להציל נפשות מצודות מפח יוקשים ועל כלן אנו חייבים להודות ולברך לאלוה עושם כמו שברך המשורר באומרו (תהילים קכ״ד:ו׳) ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם כאשר נתבאר כמו כן מפי חכמינו זכרם לברכה (ברכות י'.) שדר בחמשה עולמות ואמר על כל אחד מהם (תהלים ק"ג ק"ד) ברכי נפשי את ה' שהם היו הישרות נכונות כמו אלה עצמן וכמספרם כמו שכתבנו בשער הנפש הוא השער הששי ת"ל: