עקידת יצחק · פרק ו׳, ט״ז

והנה עם זה נשלמה התכת הגדר לנמרי כי באמרנו כח. היתה הכוונה להמלט מכל הספקות המשיגות למי שיניחנה ענין שלם מתחלתו אשר כבר זכרנום. ובמה שתארנוהו מקבל התעצמות כווננו להבדילו משאר הכחות ההיולאניות אשר לא נמצא להם אחרי המצאם שלמות זולת ענינם הראשון. ובמה שאמרנו נבדל כווננו לתאר אותה במציאות הקיים והנצאי הראוי לתת לה כפי היותה השלמות המין האנושי. ובאמרי במעשה בעיון היתה הכוונה לשתף לבעלי המעשה התוריי בשלמות הזה. וכל שכן למה שהוא מבואר לכל בעלי שכל שהמעשים התוריים הם נמשכים מהחלק העיוני בלי ספק. כמו שנבאר באותו שער שרמזנו עליו בפרשת אחרי מות ב"ה. ואולם כווננו לשני מיני התעצמות ההפכים שאמרנו כי ודאי זה וזה נקנה על ידי מעשה ועיון אם טוב ואם רע. עד כאן ראיתי להאריך להניח הדעת בזה הדרוש. והייתי מאריך יותר ממקומות רבים בתורה ובנביאים ומדרשי חז"ל יורו באצבע על אמתתו. אם לא שיראתי פן יקיץ נפש השומע העומד נגד נגעו ובלתי חולה למחלתו. גם כי זה יספיק להשקיט רוב הספקות הנופלות בו. ולהאומר שיאמר אדרבא שכאשר הונחה הנפש על זה התואר. רצוני שהיא בתחלת הענין כח והכנה לבד ואח"כ נתעצמה לעצם רוחני נבדל על ידי מעשה ועיון כמו שאמרתי כבר. ישיגוך כל הבטולים המשיגים לב' הכתובים והנמשכים אחריהם. רצוני בטולים וספקות מי שהניחה כח והכנה לבד ובטולי מי שהניח' עצם נבדל וגם בטולי מי שהניחה הווה למי שיאמין שכל הווה נפסד. ואומרה אליו כי עם שעל דרך האמת בטולים כאלו וכיוצא בהם אין ראוים לנו להחריד מהם ולהזדעזע מפניהם בשום דבר מכל מה שהניחה התורה האלהית. כל שכן בדריש הזה שרוב בלבולם והפלגת מביכתם בו הוא עדות ברורה אל קוצר השגתם באמתתו. כי על כן יאמר בספר מלחמת יי' להרלב"ג ז"ל שהוא ראוי ומחוייב לכל בעל דת ואמונה שיעזוב העיון בכל הדברים שיגזור גזירה מה כנגד מה שקבלו מפנות האמונה ההיא וימשך אליה בכלן. ובזה חתם במאמר ההוא מסכים למאמר הנביא וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳-ה׳) כי החכם עיניו בראשי וראה כי בנפשו דברו הוית. עם כל זה נאמר שכבר הותרו או נחלשו בהניח' על מכונתה זאת הרבה מהספקות והיותר עצומות שבזה הדרוש וכמעט כלם. וזה שמצד הניחנו נושא זה העצם ראשונה היולאני. הנה למי שלא השתדל להתעצם העצמות הנבדל שזכרנו. ישיגנו הכליון החרוץ בהפסד הגוף ככל שאר הצורות ההיולאניות שבשאר מיני הב"ח. ומזה הצד לא יקשה גם כן ההעתק וההסתר אשר טענו בהוייה וההפסד על מי שמעמידה עצם רוחני נבדל. כי אין שם דבר צריך הסתר ומחבוא בחמרים הראשונים אשר מהם נתהווה זה המתעצם וגם בהפסדו. מי אם ייטיב נשארה נפשו השארות עצמי נבדל ואם לא תטיב אם שתאבד ולא תשאר כלל אי שתשאר מצטערת לעד. ומזה הצד יפול הרבוי בעצמים האלה עם היותם מין אחד. שמצד היותם כח יקרה בהם הרבוי האישיי הנמשך אל התחלתם ההיולאנית. אמנם מצד היותם עצם נבדל לא יקרה בהם רק הרבוי המיניי. כאשר יפול על השכלים הנבדלים. אשר כל אחד מדרג' בפני עצמו ואין השגה זו ממין זו. כמו שיורו על זה שניות הכרובים (שמות כ"ה) כאשר יתבאר בהם שער מ"ח בע"ה. וכן כתב זה הרלב"ג בפ' י"ג מהמאמר שזכרנו. והוא אז"ל משה מחיצה בפני עצמו אהרן מחיצה בפני עצמו (מכילתא פ' יתרו פ"ד) כי השגת כל אחד ואחד מתחלפת במין להשגת זולתו. וכמ"ש מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו (ב"ב ע"ה.) יורו מה שאמרנו שאין מדרגה נוגעת בחברתה כענין ריבויי האישיי כלל. ומזה נתבטל דעת מי שאמר שאין שם השארות רק התעצם המושכלות אשר בזה השכל בשכל הפועל שיזכור את אשר שם וישכח את אשר הנה. מלבד מה שהוא דעת בטל מעצמו מכמה הרחקות שאין צורך לכתבם. ומצד התעצמה אחר כך להיותה עצם רוחני נבדל לא ישיגה הפסד וכלה בהפסד הגוף אע"פ שנודה שכל הווה נפסד. לפי שההוייה בכאן נאמרה בשתוף השם לבד. כי זה העצם הנבדל לא נתהווה הויה מוחלטת. אבל נתחדש הנה האצילות האלהיי ונתעצם זה הכח בו ונשאר התעצמות הזה בעצמו. ולזה לא יפול תחת ההפסד. כל שכן שכבר נתבאר לחכמי תורת יי' מאמיני חדוש העולם שאין מהמחוייב להודות שכל הווה יחוייב ליפסד כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ז חלק ב' ומזה הצד תשאר קיימת לקבל השכר והעונש כפי אשר יגזרו כל בעלי הדתות ומקבלי תורת יי' בראשם. ומה נפלא מאמר חז"ל (זוהר פ' אחרי) תנא והיתה נפש אדוני כו' (שמואל א כ״ה:כ״ט) נשמת אדוני מיבעי ליה אלא כמא דאמרן זכאה חולקהון דצדיקייא דכלא אתקשר דא בדא נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקב"ה אשתכח הנפש היא צרורה בצרור החיים: