עקידת יצחק · פרק ו׳, ט״ו

ולחתימת זה הענין פקח עיניך וראה איך כוונו אליו מתקני התפלות. בבקר יעירו לנו אזן לשמוע סדר תקונם בתחלת התפלה. מה אנו מה חיינו וכו' [והוא מתנא דבי אליה פ' כ"א ע"ש[. וימי חיינו הבל לפניך ומותר האדם וכו'. הנה ביארו לנו היטב כי מצד הצורה ההיולאנית המשותפת לכל המין האנושי ומצד פנייתם אל הטוב והרע הכולל ההוא אנו ומעשינו וכחנו וגבורותינו וחכמתינו הכל הבל ומותר האדם מן הבהמה אין. כי עם שאמרנו שיש בו נפש יתירה במה שהיא הצורה היותר שלמה שבמורכבים. עם כל זה אחר שהכל הולך אל מקום אחד המותר הוא אין מוחלט. ולזה לא אמר שאין מותר לאדם מן הבהמה. אלא שמותרה הוא אין. רצוני כאלו אינו אחר שאינו מוציא שלמות אל הפועל. וכמ"ש לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם. כי מקרה האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד לכל וכו' (קהלת ג׳:י״ח-י״ט). אמנם היתרון אשר ימצא לנו אשר נפלינו בו משאר העמים הוא כי אנחנו עמך בני בריתך וכו'. זרע יצחק עקידתך וכו'. עדת יעקב בנך בכורך וכו'. וזה כי בעוצם השתדלותם וחריצותם של אלו האבות הקדושים לעלות במעלות הנזכרות. נתעצמו בעצם וזכו את הבנים לקבל דת אלהית. אשר בה נתמלאו הרקים שבהם מצות אלהיות כרמון (חגיגה כ"ז.) הפונות אל ההצלחה האלהית. אשר בם נמלט מעצבון ההבל ההוא ומצער ההפסד כמו שנתבאר בכמה מקומות מהתורה. אשר לפי זה החליט המאמר (דברים ל"ג) אשריך ישראל מי כמוך וכו'. כאשר יתבאר בפ' יתרו שער מ"ד ב"ה. וגם חז"ל אמרו (סנהדרין צ'.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. אך כאשר יתבאר בפ' שמיני שער ס' ב"ה. ועל הענין הזה אמר מי שאמר מחכמי המדרשות שהנשמות נתונות מאוצרות מתחלפים. כי הנפש הנתונה לכלל המון העמים היא אותה נפש חיה והבלא דפומא שאמרנו. אמנם לשרידים אשר עמדו על נפשם נתוסף בהם רוח אחרת ונפש יתירה מאצילותו ית' המושפע אליה יום יום. כאשר הונח בזה הדרך הישר והנכון שכתבנו. וכמה הפליג ישעיה הנביא להראות באצבע כל הענין הזה אשר כתבנו ממהות הנפש ועצמיותה ואופן התעצמה ומדרגת הפועל אותה ית' שמו ואופני הפסדה ובטולה בפרשה שלמה מיוחדת לזה. הוא אומר כי כה אמר יי' רם ונשא שוכן וכו'. כי לא לעולם אריב ולא לנצח וכו'. בעון בצעו וכו'. והרשעים כים נגרש וכו'. אין שלום אמר יי' וכו' (ישעיהו נ״ז:כ׳). בין תבין את אשר לפניך מכל מה שאמרנו ותראה איך אמת שהאל ית' הנצחי והמרומם רצה לחלוק מנצחיותו ורוממותו את דכא ושפל רוח. והם ב' הבחינות הראשונות אשר זכרנו בהויות האדם. ושכאשר יתעצל האדם או יטה ימין ושמאל מהגיע אל הג' לא יריב עמו ולא יטור לו לדחותו לעולם אבל יישירהו אל הדרך. וביאר הטעם כי רוח מלפני יעטוף וכו' (שם). ביאר שהרוח יעטוף מלפניו כדי להגיע אל מעלות הנשמות אשר עשאם להתפאר. והיה זה לפי שבעון בצעו קצפתי עליו ואכהו בייסורים פעם הסתר פעם אקצוף עד שחזר בו. וילך שובב בדרך לבו כלומר שנלחם עם שרירות לבו ונצח ויכהו ויפול תחתיו. כי אז דרכיו ראיתי וארפאהו מהמכים אשר הוכה במה שציער עצמו בתשובה. ואנחהו אל שלמותו ואשלם נחומים לו ראשונה ולכחותיו שנתאבלו עמו כי יהיה להם שכר טוב בעמלם. ושעם זה מי שברא ניב שפתים והוא הממציא הכח הדברי שהיא הצורה האנושית המדברת. השלים כונתו בהמציא שתי מדרגות השלמות אשר עליהם אמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (שם). כי ודאי האחת רחוקה והאחת קרובה כמו שאמרנו. אבל הרשעים הממאנים ללכת בדרך טובה. כמו שהם כים נגרש בכל מעשיהם בלי סדר ושווי כן לסוף יגרשו מימיו רפש וטיט. כי אין שלום אמר יי' לרשעים. ירצה אפילו המין הא' משני השלמות אשר זכר באומרו שלום שלום וכו'. והוא עצמו המאמר שאז"ל (כתובות ק"ד.) שמלאכי חבלה מסבירין פניהם בו בבואן לעולם עונשן אשר נדונין שם לדורי דורות (ר"ה י"ז:) כמו שבא בקבלה האמיתית (ישעיה ס"ו). וזה כי כמו שהמעשים הטובים לפי השכל והדת מעצמין נפש האדם התעצמות נכבד להיות לה מהלכים בין העומדים הקיימים כאשר אמרנו. כן המעשים הרעים המפירים חק השכל והתורה נותן לה מציאות והתעצמות רע ומקולקל נכון ומעותד לקבל העונש והצער המזומן לרשעים במקום דינם. והוא שאז"ל לב טהור ברא לי אלהים וכו' (תהילים נ״א:י״ב) מכלל דאיכא טמא (סוכה נ"ב.) והכוונה כי כמו שהמישר דרכיו ונתחדש בקרבו לב טהור ורוח נקייה. להיות לו בה עצמיות נבדל וקדוש נשאר לעד. כן כאשר יהיה ענינו בהפך נברא בו לב טמא ורוח רעה מזוהמת. בו יקבל עונש גיהנם המר הערוך מאתמול לו. כמו שכתב כל זה החכם וחתם דבריו במ"ש והוא הנפש עצם קיים בעצמו אינו גשם ולא הוא מוטבע בגשם ולא יכלה בכלות הגוף. אבל ישאר חי נצחי לנצח אם מתענג ואם מצטער ע"כ. והוא עצמו מה שכווננו אליו בכל מה שאמרנו בזה: