עקידת יצחק · פרק נ״ה, י״ז

ובמדרש (ש"ר פ' כ"ה) ראו כי ה' נתן לכם השבת והלא לא היה לו לומר אלא דעו למה אמר ראו אם יבואו אומות העולם ויאמרו למה אתם שומרים את יום השביעי תאמרו ראו כי אין המן יורד בו. כי ה' נתן לכם ולא לאומות שאם יבאו בני נח וישמרו את השבת לא די להם שאינם נוטלים שכר אלא שחייבין מיתה שנאמר (בראשית ח׳:כ״ב) יום ולילה לא ישבותו ואזהרתם זו היא מיתתן (סנהדרין נ"א.) וכן הוא אומר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. משל למלך שיושב והמטרונא יושבת אצלו העובר ביניהם חייב מיתה ואמרו כי מה שלא ירד המן בו הוא מופת גדול לאמתתו לפי שהשבת הגדול אשר הוא סימנו אין עמו מחסור כל דבר. אמנם לפי שהשבת האמיתי ההוא לא ינחלוהו אלא המקדימין שתי שבתות על הדרך שביארנו ובן נח שאינו שומר השבת השניה רצוני המצות כלן אשר היא שקולה כנגדן אין לו חלק ונחלה בעולם ההוא הבהיר הנמשך להם. לזה אמרה תורה עליהם לא ישבותו רצוני שלא יתבטלו ממלאכתם לחנם אחר שאין לו השבת השניה שהיא שמירת התורה ומעתה שביתתו לא די שאינה מזכתו אלא שעובר על אזהרת לא ישבותו ואזהרתו זו היא מיתתו ועל דרך והזר הקרב יומת (במדבר י"ח) ופירשו הענין באמרם משל למלך שיושב וכו'. וזה כי שמירת השתי שבתות הראשונות מחייבות לשומריהם הדבקות האלהי ועל ידן נאמר (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בי"י אלהיכם ועל זה השיעור מהדבקות יורה אומרו במצוה הזאת ביני וביניכם ביני ובין בני ישראל שכבר היו זה אצל זה כחתן אצל כלה שכבר נתקדשה לו בשבת הראשונה שנאמר כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני י"י מקדשכם: וכבר נכנסה לחופה בסימן השבת השני והוא במעמד מתן תורה שנאמר (שמות י״ט:י״ז) ויוצא משה את העם לקראת האלהים ודאי היום ההוא היה יום חתונתם ויום שמחת לבם. והייחוד הגמור הוא השבת אשר בו תדבק האומה הזאת עם אלהיה. וכבר אמרו (כ"ה בסידור עמודי שמים בשם המפרשים) שעל אלו המדרגות מהזווג תקנו חכמינו ז"ל אתה קדשת לתפלה ראשונה שהוא רמז לקדושין וישמח משה לתפלה שנייה רמז לשמחת החופה ואתה אחד לתפלת המנחה רמז אל הייחוד ואם כן העובר ביניהם וירצה ליכנס בין הדבקים מבלי שיקדים כל המעשים האלו שקדמו למטרונה חוייב שתצא אש מאת פני החתן ותאכלהו כי אזהרתם במה שנאמר להם לא ישבותו כלומר שלא נתנו להם השתי שבתות הראשונות זו היא מיתתן בלי ספק. והנה היתה כונת חז"ל נכונה מאד לפי ענין כונתנו. ועתה לפי שכל הענין הזה תלוי בעמוד התוך הוא שמירת התורה ומצותיה אשר היה ענין השבת האמצעי ועקרו כמו שאמרנו לזה נאמר בפרשה אשר לפנינו כשיוקח הדבור על כל מה שנא' לו בסיני מדברי התורה והמצוה דרך כלל אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם והוא ענין השבת האמצעי ועל הראשון אמר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש כי האדם חוייב לעבוד בהם תמיד עבודת עבודה לפחות באותו היום אשר הוא פרוש ונועד ללמוד וללמד בו באופן שיהי' הז' שבת שבתון לה' והוא השבת השלישי אשר לא יעשה בו שום מלאכה כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה וגו' כמו שכתבנו למעלה בפרשת אך את שבתותי והפליג בכאן לבאר ולומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת לומר שאפילו מלאכת אוכל נפש לא יעשה בו כשאר המועדות כמו שאמר בפרשת המן (שמות ט"ז) את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו והכל היא מלאכת האש וכן הוא באמת כי אשר יאכל לכל נפש לא יעשה ביום השבת כלל כמו שנתבאר שם וכמו שאמרו ז"ל ולא למחר לעשותם. והנה כלל בזה משה כל מה שנצטוה לו ראשונה, וכבר נתבאר בזה כל מה שרצינו מהשלשה עקרים האלו ותועלותיהם כלם אשר נדחו בהם כל המונעים והמעכבים השתדלות האדם בפעולותיו המיוחדות ויקריבום אליו ואף גם זאת שיוקחו אלה הדברים על מלאכת המשכן לבדו ויבא ללמד על איסור מלאכות השבת ואפילו במלאכה ההיא כדתניא (שבת צ"ז:) ר' אומר דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט אבות מלאכות שנתנו למשה בסיני ופירש"י ז"ל דברים שנים ותוספת ה"א הרי אחד הם שלשה אל"ה בגימטריא ל"ו הרי ל"ט וסמיך ליה ששת ימים תעשה מלאכה ואמר (שם ע'.) הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת כמו שכתבו המפרשים ז"ל. מכל מקום הנה הוא ראוי שיושכל מהם מה שכתבנו בשער מ"ח מהיות המשכן בכללו וחלקיו צורת העולם הכללי ותבניתו בלי ספק כמו שביארנו אותו יפה. והיה אחד מהדברים המורים על אמתתו מה שסיים כל הצווים ההם בפרשת אך את שבתותי תשמורו כי המקדש מורה על העולם הנחלק לשלשה מחיצות כמוהו. והשבת המורה על חדושו נחלק לשלשה העקרים שזכרנו ויחס נפלא יש בין שניהם אשר עליו נאמר (ויקרא י"ט). את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. (ד) ולזה התחיל משה במה שסיים האל יתעל' לעורר אותם למה שהיה להם לשום לפניהם ראשונה התמונה אשר אליה יכונו כל חכם לב בהם כמ"ש (שמות ל"א) ואמלא אותו רוח אלדים בחכמה ובתבונה ובדעת על דרך שנאמר (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתי תהומות נבקעו וגו'. וגם יראה שכיוון בהם מה שנאמר במעש' העולם (ישעיהו מ״ח:י״ג) קורא אני אליהם יעמדו יחדו. וזה כמה שנאמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות שש משזר וגי'. ובארון ויעש בצלאל את הארון עצי שטים וגו'. כמדומה שמעיד עליו כי בעוד שהיו עושים כל החכמים זה מלאכת יריעות התכלת והארגמן וזה יריעות עזים וזה הקרשים עשה בצלאל את הארון את השלחן ואת המנורה כדי שיעשה כלו כאחד. ויוסכם מה שהוקדמו במצוה עם מה שיעשו במלאכה. ואם היה המאמר לאיסור המלאכה לבד היו לו לומר אותו באחרונה כאשר צוה. ועכ"פ כבר יובן המלאכה ההיא מאמרו ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת לה' אלהיך שהוא חובה ממש שמוטלת עליהם לעשותה בהכרח בששת הימים אמנם שינוחו ביום השביעי. והרי הוא בנין אב לכלם שחייב האדם לעשות ביום השביעי והרי הוא מלאכת עולמו כלה במדת ימיו באופן שינוח ויעמוד לגרלו לקץ הימין ויעלה הכל לענין א' ולתכלית אחד להישיר האדם אל הפעולות המיוחדות אליו בהסרת המונעים והמעכבים כמו שכתבנו ראשונה.