עקידת יצחק · פרק נ״ה, ט״ז

ובהגדת (שבת קי"ט.) אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה מדוע תבשיל של שבת ריחו נודף א"ל תבלין יש לנו ושבת שמה ואנו מטילין אותו לתוכו ומתוך כך ריחו נודף אמר לו תן לי ממנו אמר ליה מי שמשמר את השבת השבת מועיל לו ומי שאינו משמר את השבת אינו מועיל לו: הנה קיסר זה ראה כי תבשיל של שבת הגדול ריחו נודף בעולם שינחלוהו זרע הקדש אשר נתן להם נחלה ובקש ממנו יודיענו במה יזכו אליו ואמר ליה כי תכלית של שבת גורם והוא ענין שתי אלו השבתות שקדמו להם א"ל תן לי ממנו על כל פנים ואמר ליה שאי אפשר אלא בקדימת אלו השתי שבתות שכל המצות תלויות בהן כלומר שיתגייר כי חקה אחת להם ולגר הגר בצדק האמת. אמנם יתר הגוים אשר לא נגה עליהם אור מצוה ותורה לא ישכנו רגלם במנוחה ההיא כלל: (ב) והנה על זה האופן הוא נקל לבאר כל הענינים הכפולים הבאים באלו השבתות כשיושקף ענינם. ובפרשת ויכלו תמצא גם כן נזכרים אלו החלוקים במעט מהעיון עם שכבר פירשנו הפרשה ההיא יפה בשער ד' הנזכר ושם נתבאר יפה מה שאמר (ב"ר פ' י"א) האלהי רבי שמעון בן יוחאי מה שאמר שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג וכו' בפנים נחמדים ומה אאריך בזה עוד: והנה אחר שביארנו את כל זה הנה באנו אל מה שרצינו אליו ראשונה מהיות כל הדברים אשר צוה ה' מהפעולות המיוחדות אשר הם פועל האדם ביחוד כלם בכלל ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' הרי שנתן והטיל עליו שלש שמות כנגד השלשה שבתות שאמרנו כי באמת בבחינתם ובטוב השקפתם יסתלקו כל המונעים הששה שזכרנו ראשונה שהם מלאכי חבלה הנצבים על האנשים. וזה כי הנה העקר האחד יסלק השנים הראשונים מהם והם אשר מצד עומק המושג ומצד קוצר המשיג כי במה שיגיענו מכח השביתה מאמתת אמונת החדוש המחייבים אמות מציאותו ועוצם יכלתו החצוני הקריב לנו הענינים האלהיים שיעור נפלא עצום אשר לא הגיע שמץ מנהו לשום חכם מהמעיינים אשר לא מבני ישראל המה ובמה שבטל אותנו ממלאכתנו והזמין אותנו פנויים אל הלמוד התוריי כמו שאמרנו שם. שם לנו נפש יתרה ורחבה לתקן חסרוננו ולהשלים קצורנו להשיג מה שאי אפשר לזולתנו בלי ספק. אמנם מצד העקר השני כבר נסתלקו נגיד שנים אחרים והם אורך ההצעות ונטיית הטבע כי באמת התורה האלהית אשר זה העקר שוקד על למודה כמו שביארנו היא המלמדת אותנו האמתיות הנזכרות וכל אשר ממינם בלי הקדמות ואורך הרצעות אשר ספו תמו כל המעיינים בדרכם ולא הגיעו אל מחוז החפץ. וגם הישרותיה במוסריה ותוכחותיה הנלמדים בימים המקודשים ההם תרחיק המדות הרעות והתכונות כחותות ושים מדות טובות ומעולות להיות תחתיהן. אמנם מצד העקר השלישי נסתלקו ג"כ השנים הנשארים והם טירוף העסקים המותריים ובקשת הצרכים. וזה כי כאשר יצייר האדם כי הטוב התכליתיי הוא העולם ההוא המשובח אשר כל אלה הטובות החצונות הבל יהמיון בעיני כל בעל שכל עד שימצאו באומה רבים אשר יהבילום ולא יחשבום כלל כמו שסופר מרבי אלעזר בן חרטום (יומא ל"ה:) ודומ' לו. ואין ספק שיסתפק במעט המושג מכדי צרכיו כרבי חנינא בן דוסא וחביריו (ברכות י"ז:) ומופת גדול לזה ישיבת משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגומר (דברים ט׳:ט׳). שלא היה נמנע אצל הטבע כמו שכתבנו שם. והנה על הישרה זו ביחוד הפליא האל יתעלה להמטיר לנו לחם מן השמים אשר ירד בו הלמוד הנפלא ברוב ענין לקיים כל מה שאמרנו. הנה מהעקרים הגדולים האלה ויתר הדברים הנלוים אליהם כי הוא הלחם אשר ה' נתן לאכלה לאוהביו ולשומרי מצותיו כמו שביארנו ענינו יפה בשער מ"א: