עקידת יצחק · פרק נ״א, ז׳

הנך רואה איך טרח ומצא אדוננו דוד עליו השלום והכין לפנינו הדרך הישר להיות לנו המצוות האלהיות והלמודים התוריים לעסק מיוחד בו נחיה תמיד עד שיהיו שמורות בלבנו ונקנות לנו לנחלה ויוכרע לבנו אליהם בנטיה טבעית אשר אי אפשר ליפול בהם השכחה כשכחת הימין או השמאל והוא הדרך עצמו שאמר החכם באותו לשון שכתבנו למעלה בעבור רוב גודל התמדת חיות בהם מאושרי'. והוא מה שאמר דוד במקום אחר (שם) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. אמר כי אחר שנתנם לו לעסק מיוחד אשר בו יחיה תמיד יחוייב שלא ישכחם בשום פנים כי אי אפשר לבא לידי שכחה אם לא שיסכים בלבו להבטל מהעסק ההוא ולהרחיקו מעליו שזה יהיה מאד מפורסם אשר לא יפול עליו התנצלות השכחה. והנה על זה באו כל המצוות שבתורה על לשון הזכירה כמו שאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור את נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. כי הנה בידו ורשותו לעשות סימנים וציונין ומיני תחבולות לזכרונן ואם לא עשאם ענוש יענש במרד העצלה כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ח) כל השוכח דבר מתלמודו הרי הוא מתחייב בנפשו שלא יתנצל לאמר למדתי ושכחתי כי יש בידו לעשות חיל שלא ישכח. אמנם אם עשה וטרח ולא הועיל הרי הוא שוכח תלמודו מחמת אונסו ופטור. וכמו שאמרו (שם) יכול תקפה עליו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב אלא עד שישב ויסירם מלבו. כי הבלי קפידה עליהם לעשות בהם ההשתדלות הנזכר היא ודאי הישיבה וההסרה מלבו אשר יתחייב בנפשו עליה בלי ספק. ומן הפלא שאף האל ית' הכתיב לעצמו התחבולה הזאת בהרבה מקומות אמר (בראשית ט׳:י״ג) וראיתיה לזכור ברית עולם. (שם י"ז) והיתה לאות ברית ביני וביניכם. (שמות י״ב:י״ב-י״ג) והיה הדם לכם לאות (במדבר י׳:ט׳) והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' וזולתם. עם שעקר כוונתם הם לראייה של זכות כמו שכתבנו בברית הקשת שער י"ד מכל מקום מפשוטי כלם יראה כן. וכל שכן ממה שאחז"ל (ברכות ו'.) שהקב"ה מניח תפילין וזכרו מה הן פרשיותיהן כמו שיתבאר אצל את ה' האמרת וגו' בשער צ"ח ב"ה. והנה כוונת כל זה כי כשם שצוה אותנו להטיב זכרוננו על ידי מעשה במה שאנו חייבין עליו כן הוא ית' כביכול נוהג בעצמו לזכור אותנו תמיד במה שהוא ראוי להשפיעו אותנו לטוב לנו כל הימים ולומר שזכירתנו אליו ית' וזכירתו אלינו תלויין זה בזה והולכים בסבוב. ולפי שהסבוב הזה עצמו יחוייב שימשך אל השכחה שענין ההפכים האלו אחד הוא כמו שאמר הנביא (הושע ד׳:ו׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח וגו'. לזה מה שהפליג האזהרה (דברים ד') השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח כמו שאמרנו וכן במקומו' אחרים (שם ו') השמר לך פן תשכח והוא הזירוז להטוב הזכרון ולסמכו בכל מיני התחבולות כי באמת השכחה תניח חטאים גדולים והיא היתה אם כל רע והפסד. וכמו שאמר (שם ל"ב) צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. (ישעיהו נ״א:י״ג) ותשכח ה' עושיך וגו'. והזכרון הוא היה אבי כל טוב וחסד הנמשך בעולם (מיכה ו׳:ה׳) עמי זכור נא מה יעץ וגו'. (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה וגו'. ובאל ית' (בראשית ח׳:א׳) ויזכור אלהים את נח וגו'. (שם ט') וראיתיה לזכור וגו'. (תהילים ק״ו:ד׳) זכרני ה' ברצון עמך וזולת'. והנה שנתברר לנו איך עשו העיונים הלמודיים מעלות מדותיות טבעיות ואיך תפול המצוה והזירוז על הפעולות הטבעיות כמו שהוא הזכרון אשר חשבנו בתחלה שאין זה מטבעו. וכבר תהיה הזכירה על זה האופן גבול אמצעי כדי שתפול המצוה גם על היראה עם שהוא הפעלות טבעי כמו שאמר הכתוב (דברים ז׳:י״ח)לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה וגו' כמו שיתבאר שם בשער צ' ב"ה שהוא דרוש נכבד מאד: ועתה ראה כמה יועילו לנו אלו העיונים להבין ולדעת מהם תועלות הספורים האלו כלם רצוני ממעשה המשכן. והכלים. והבגדי'. והקרבנו' וזולתם. וזה כשיעמוד לפניך ראשונה ספק גדול ועצום וזה תוארו. מהידוע שתורתנו האלהית היא תורת ה' תמימה. וזה התואר יחייב שלא יפול בה שום מום בזמן מהזמני' שזה יכלול היותה נצחית מה שיחייב שלא ימצא בה שום דבר בשום זמן שיהיה ריק מהתועלת וכמו שאמר עליה (שם ל"ב) כי לא דבר רק הוא מכם וזה התנאי יבוקש מלומדיה אשר על כל אחד מהם אמר המשורר כו אם בתורת ה' חפצו וגו'. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וגו' (תהילים א׳:ג׳). וזה שהוא אשר יתן פרי הלמוד בעתו בכל הדברים התלוים בזמן מיוחד. ואף שיש בהם ענינים שלא יפרדו ממנו כמו העלה מהעץ שלא יבול ממנו ויועיל לצל או לתרופה. וכל אשר יעשה יצליח באופן שלא ימצא לו זמן רק מהתועלת. ואם זה משפט לומדיה היא עצמה לא כל שכן. ואם כן איך תתקרר דעתנו ויסבול שכלנו שיהיה בתור' האלהית דבר שאינו נוהג בשום זמן מהזמנים או שלא יועילו לכתות האנשים אם מפני שהיה מצוה לדור כמו מעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו ופריקתו וקרבנות חנכת הנשיאים שכלם נפסקה כוונתם ומאי דהוה הוה. או המצוות אשר לא נצטוו בהם כי אם אחר הכנסם לארץ ובשעת יישובה וכדומה או המצוות המיוחדות לאנשים מיוחדים כמו טהרת הכהנים וטומאתם וענינים רבים כמו אלה כבר נאמר שיבואו בזה חלקים רבים שלא יועילו לכל האנשים וגם מה שלא יועילו כלל. ומה גם עתה זה ימים רבים שגלינו מעל אדמתינו ושמם מקדשנו ואין לנו לא בית ולא מזבח ולא קרבן ולא כהן שיכפר בעדנו. כי הנה כל המצות בטלו בעונותינו ולא נשאר בתורה רק קצת מצוות שהם חובת הגוף וקלה היא כאלו היא כאחד מספר הזכרונות דברי הימים אשר עברו בעולם זה כמה וכמה. ומה זה שאמר משה לכל ישראל (דברים ל״ב:מ״ו) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק היא וגו'. והלא יש בה הרבה דברים שאינן ראויים כי אם למעט מהם. והנה כל דבר ודבר מהם הוא רק מרובם וגם מה שאמר בבגדי כהונה חקת עולם לו ולזרעו אחריו ובחשך לפני ה' תמיד ובמצות הנרות חקת עולם לדורותם מאת בני ישראל ועוד נאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ובמקום אחר (ויקרא כ״ד:ב׳) צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ואמרו חז"ל (קידושין כ"ט.) כל מקום שנאמר צו מיד ולדורות. והנה לא נמשך לכל הדורות כי כמה דורות עברו שחשכו רואותינו ועינינו ראות וכלות. אמנם מה שחוייב לקבל בזה הוא כי הנה כל אלו הענינים והמצות הבאות עליהם כלם עם שכונתם היא להועיל בהם לענין המעשה לאנשים המיוחדים ההם ובזמן הקבוע הנה עקר הכונה בהם להיותם בספר וחכמה ולמוד אלהי בו יעיינו כל בעלי השכל וישכילו בענייניהם עד שיעלו בנפשם בתורת למודים ועיונים מושכלי' נשארים בשכלם. וכמו שאמר (דברים כ"ט) ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. כבר ידעת אומרם ז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו. אמר שיעיינו בדברי הברית הזאת ויעשו אותם באופן שלא בלבד יעלה בידם המעשה אלא שאשר יעשו ישאר ממנו מושכל בנפש כי הוא המעשה השלם העומד תמיד ולא יסור בעבור שעת המעשה. וכבר יועילו אלו המעשים להם לענין החכמה יותר מספרי החכמות החיצונוי'. וכמ"ש בפירוש (דברים ד') ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם וגו'. ואל פרסום המעל' עליהם אמר כי הם אשר יכירו ויאמרו (שם) רק עם חכם ונבין הגוי הגדול הזה. והנה בזאת המדרגה מהמעשה אשר יש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמי'. אמנם הבוערים בעם העושים המצוה בתנועותיהם לבד משוללת משום כוונה מן הכוונות עליהם אמר הכתוב (ישעיהו כ״ט:י״ג-י״ד) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ואליהם כיון הרב המורה במה שכתב פרק נ"א חלק ג' אמר שהמון עמי הארץ העוסקים במצות הם הרוצים לבא אל המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל כמו שביאר שם דבריו באומרו וכל אשר תעשה מצוה באיבריך כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער מבלי בחינת ענין המעש' ההוא ולא מי צוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו לא תחשוב שהגעת לתכלית אבל תהי' אז קרוב ממי שנאמר מהם (ירמיהו י״ב:ב׳) קרוב אתה בפיה' ורחוק מכליותיה' ע"כ. יאמר כי כאשר יעשה המצוה בבחינתה ובבחינת המצוה ותכליתו בה היא השלמה שבעבודות. וכאשר יחסרו שלשתן הוא חסר מאד. אמנם יודה מה שאי אפשר להכחישו. כי אע"פ שלא ידע האדם טעם המצוה ועקרה על דרך ההשכלה ההיא שאמרנו אלא שיכוין לעשות אותה להשלים רצון המצוה עליה יתעל' שמו הנה כבר יהי' עם זה מן הבאים בית המלך ומרגישים ומכירים פני המלך המצוה והמזהיר בהם אם שלא ראו אותו בלי מסך. אמנם אל המשכילים בהם על הדרך שאמרנו הם אשר יועילו להם תמיד כל מצוות זאת התורה ובבחינתם יבא זרוזם מיד ולדורות ואין הבדל להם בשעת מעשיהם לאחר מעשיהם כי הנה כל מה שכתבנו מענייני המשכן והמנור' הנה הוא מועיל אצלנו היום כיום המעש'. וכן כל הענינים המושכלים לא יתחלף אצלם האדם השלם בין שימצאו לפניו בפועל או שלא ימצאו. המשל כי כאשר ישכיל האדם שמצות טעינה אל השונא תהיה לעזור ולהועיל הנעזר ולהרחיק האיבה מבין האנשים ויטע בלבו מדה זו לקנין גמור הנה כבר יתנהג באלו המדות השלמות בכל דבר שיבא צרכו לפניו ואעפ"י שלא יזדמן לו חמור שונאו או שורו. והקש על זה בכל המצות כי הכוונה בכלן ללמד האנשים ולהרגילם אל הטוב והישר הראוי להיות בו תמיד. ולזה אין מצוה מהמצות ומעשה מהמעשים התוריים שלא יועילו תמיד. ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודה לעולם כי אם מעשה הקרבנות בטלו השכלתם לא בטלה. וכבר יקנה האדם בזכרונם לפניו תמיד ההכנע אל האל יתעל'. ולהיותו לפניו ירא ורך לבב תמיד בכל דבריו. וכמו שאמר דוד זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נ"א). אמר אחר שידענו שהכונה בזבחי אלהים היא להיות לזובח רוח נשברה לפניו הנה ידענו כי לב נשבר ונדכה אף כי יהיה בלי קרבן כגון בזמן שאין ב"המ קיים אלהים לא תבזה. ובפ' הקרבנות שער נ"ז יתבארו עמו עוד הכתובים הסמוכים אליו בע"ה. והוא עצמו מה שאמרו חז"ל (מנחות ק"ו.) זאת התור' לעולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבם. וזה כי כמו שיועיל המעשה להזמין הענין ההוא ולהעמידו נכח רעיוניך להשכיל ממנו הענין הנכבד אשר אליו יתישר תכליתו כן יועיל המקרא ללומד ולמעיין בלי ספק: וכן הוא בכל המעשים התוריים. וכבר יהיו לפניו כוונת השמטות והיובלים. ויקבל תועלתם המכוון בהם כשישכילם על הדרך אשר נבאר אותם במקומם ב"ה עד שבכל אלו הענינים לא נאמר שלדבר זה הימים הראשונים היו טובים מאלה כי הנה התור' אשר בידינו על זה האופן היא כלי אומנות בידנו להכין לפנינו את הדרך הנכון בו נהי' כאלהים להנהיג העולם לתועלתנו ולהנאתנו לטוב לנו כל הימים להחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים: עוד שנית ראוי לשום לב כמה כוונה תורה לכתוב זאת זכרון בספר על בגדי כהונה המקודשים. באפוד ונשא אהרן את שמותם לפני י"י על שתי כתפיו לזכרון. ובחשן ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט בבואו אל הקודש לזכרון לפני י"י תמיד. וזה ראוי לדרוש אותו בכלם לפי ענינם וזה כי מה שמצאנו ראינו כפי הלשונות שהקניינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד. (ויקרא ו') מדו בד. (שופטים ג') מתחת למדיו. (תהלים קל"ג) על פי מדותיו. (קהלת ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ורבים כמו אלה ובלע"ז נקראים שניהם אביטו"ס. ואחשוב ששאר הלשונות כן עשו הגה אינו בלי סבה אבל היה כן לפי שהם מתיחסים מאד בשלשה ענינים. האחד כי כמו שהאדם נכר בלבושו הכרה חצונית אם סוחר אם פרש אם פרוש וכיוצא. כן התחלת הכרת נפשותינו הנעלמות היא בפעולותיהן החצוניות כי ודאי מהפעולות יודעות הכחות. כבר נשתמש' הנבואה בזה אצל האל יתעלה מפני שאינו ידוע רק מצד פעולותיו. (ישעי' ס"ג) הדור בלבושו (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור. (תהלים ק"ד) הוד והדר לבשת. (שם צ"ג) י"י מלך גאות לבש לבש י"י עוז התאזר אף תכון תבל וגו' ובשער ק"ב יתבאר זה המזמור בע"ה: והשני כי כמו שהמנהג בבגדים לעשות חליפות שמלות. בגדי חול ובגדי שבת. (בראשית כ"ז) בגדי בנה הגדול החמודות אשר אתה וגו'. (רות ג') ושמת שמלותיך עליך וגו'. כן יש לכל בן ברית לקבל עליו שני מיני מעשים המדות האנושיות הנקראות בפי חז"ל הלכות דרך ארץ כי הם בגדי חול אשר ישתמש בהם בדברי העולם. ועליהם מעשה המצוות האלהיות שהם בגדי שבת קדש ודאי כמו שיתבאר אצל השבת שער נ"ה בע"ה. וכבר סדר אלו המעשים ישעיה הנביא (נ"ח) בפסוק הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגומר עוד אם תשיב משבת רגליך וגומר כאשר יתבאר בענין הראשון אשר בשער ס"ג בע"ה. והשלישי כי כמו שלא יתכן שימצא האדם ערום מבלי לבוש כן לא יתכן לו שימצא ריקם מהמצוות כלל אלא שיהי' תמיד לבו ומחשבתו אליהן כאלו אין לו עסק אחר זולתם. והיה כעם ככהן שאין מלאכתו כי אם ללבוש את הבגדים ולשרת בשם אלהיו כי על כן נקראו כלם (שמות י״ט:ו׳) ממלכת כהנים. וזה טעם מצות ציצית כי יטיל סימן ורושם על בגדים שיהיו בגדי יראה וענוה ושמירת המצוות כמו שאמר בפירוש (במדבר ט"ו) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י ועשיתם אותם כמו שיבא בשער ע"ז בע"ה. תדע שכן הוא שהרי כששאלו ליונה (יונה א׳:ט׳) מה מלאכתך ומאין תבא וגו'. לא היתה תשובתו רק עברי אנכי ואת י"י אלהי השמים אני ירא וגו'. ומשם למדו כי מלפני ה' הוא בורח כמו שיתבאר בשער ס"ג הנזכר בסוף הענין השלישי שבו. והוא עצמו מאמר יוסף (בראשית מ״ב:כ״א) את האלהים אני ירא ומשם למדו מה שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו כמו שנתבאר שם שער ל': והנה כל אחד מאלה תחייב שיקראו המעשים אשר משני אלו המינים בשם בגדים. ובמסכת שבת (קנ"ב.) תנה לו כמו שנתנה לך מה הוא נתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה. משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחים שבהם כפלום והניחום בקופסא הטפשים הלכוועשו בהם מלאכה לימים וכו'. על הפקחים והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. (שמואל א כ״ה:כ״ט) ועל הטפשים את נפש אויביך וגומר. (שם) ועוד שם. ובמדרש קהלת (סדרא תליתאה) בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט'). אר"י ב"ז אם בבגדים לבנים הכתוב מדבר כמה בגדים לבנים יש להם לאומות העולם ואם בשמנים טובים הכתוב מדבר כמה שמנים טובים יש להם לאומות. הא אין הכתוב מדבר אלא בתורה ובמעשים טובים אמר רבן שמעון בן גמליאל משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום. טפשין שבהם הלכו למלאכתם אמרו כלום סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו. והללו נכנסין מקושטים. והללו נכנסין מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפקחים וכעס על הטפשים ואמר המלך הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו והללו שלא קשטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו. זיואי חתנו של רבי מאיר אומר משום ר' מאיר אף הם נראים כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאין שנאמר (ישעי' ס"ה) לכן כה אמר ה' הנה עבדי יאכלי ואתם תרעבו. הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו. הנה עבדי ירונו מטוב לב. ואתם תזעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין שבראש. והנה הסעודה הזאת ודאי היא אשר זכרוה חז"ל (ב"ב ע"ד:) מנקבת לויתן המלוחה ומן היין המשומר בענביו (ברכות ל"ד:) שהוא ממש לבוש היראה ושמירת התורה כמו שיתבאר בפרשת שמיני שער ס' בעזרת האל. ואולם אשר נמצאו תמיד בלבושיהם הם הבאים אל שלחן המלך אבל הערומים וכל שכן אשר החליפום במטונפים הם יושבין ותוהין רואים ונכלמים. מכל זה יראה בברור כמה וכמה היו הבגדים האלה נאותים ומיוחדים להיותם כלי זכרון המזכירים את ה' ותורותיו וחקותיו דרך כלל ודרך פרט על הדרך שיתבאר: