עקידת יצחק · פרק נ״א, ו׳

אמנה יותר זה הספק כשנשים לב על מנהג התורה האלהית בכל מה שהטילה מצוות הזכרון בכל אלו הדברים הלמודיים כי הנה היא לא צותה בדבר של זכירה שלא צותה לעשות מעשה בו תקשר הזכירה ההיא ותתחייב לעלות לפניו דבקה עם המעשה כמו שהיה הענין בחדוש העולם שהפקידו אצל שמירת השבת יום אחד בשבוע כי כל מי שישנו בשמיר' ישנו בזכירה (ברכות כ':) והקרע הטבע ע"י חג הפסח בחדש האביב כמ"ש (שמות י"ג) שמור את חדש האביב כי בו יצאת ממצרים. ויחוד השם יתעלה על ידי התפילין שנא' (דברים ט״ז:א׳) והיו לזכרון בין עיניך. וכלל המצות ע"י הציצית שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י. וכן נהגו אנשי כנסת הגדולה בענין הנס ההוא הגדול שנעשה בימי מרדכי ואסתר אמרו (אסתר ט') והימים האלה נזכרים ונעשים. וימי חנוכה וזולתם. והנה לפי שלא ראתה החכמה האלהית לציין יום נועד לזכרון מלחמת עמלק רשם וקבע זכרונו בעוצם שנאתו ורוע כוונתו כמו שאמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' על הדרך שפירשנו בשער מ"ב. וסוף סוף חתם באומרו (שם) לא תשכח כי ראה שהוא מעותד אל השכחה לפי שלא נקשר במעשה מה. וכבר באו חכמינו וקבעו מעשה לזה ע"י זכירת מעשה המן (מגילה ז'.). ראה כי נתן לפנינו דרך נכון וישר בו יגבר אדם על כחותיו הטבעיות להכניסם במסירת הברית במה שלמדנו שהדבר המועיל שאנו צריכין זכרונו ראוי ומחוייב לנו לעזרו ולסמכו בכל מה שבידנו לעשותו מהתחבולות הראויות עד שלא יחסר מזוגו ותועלותיו. וכבר המציאו חכמי האומות תחבולת הזכרון לענין זה כמו שאנו עתידין לזכור אותו בפרשת שמע שער צ' בעזרת האל. ומעתה אם לא עשה כן הנה הוא נתפש ונענש עליו כמי שלא שמר שבת או ביטל את הפסח או מצות תפילין או ציצית או אי זו מצוה אשר נתלה בו הזכרון ההוא כי הדברים האלה לא תפול עליהם השכחה ולא יעזבו מפניה כי אם מפני הסירוב ובזיון המצוה. כן כל איש אשר הוטל עליו לעשות דבר ולא הציב לו ציונין עליו כאלו כתבים בספר זכרונותיו הנה הוא באמת פושע בו וחייב ליתן עליו את הדין אם שכחו. וכבר החטיא עצמו שר המשקים (בראשית מ׳:ב׳) במה שלא זכר את יוסף וישכחהו ואמר אחר כך (שם מ"א) את חטאי אני מזכיר היום כי אחד מהחטאים שזכר אז בלבו היה זה בלי ספק ולשון רבים דוקא כמו שפירשנו שם. ועתה ראה כמה היה משתדל דוד ע"ה להעלות המצות האלהיית והלמודיות במדרגת הפעולות המדותיות והטבעיות שלא תפול עליהם צד שכחה ושם אותו לפנינו למופת וראיה כמו שלקחו גם הוא מדרכי התורה האלהיות כאשר אמרנו והוא באות הנ"ון מהאלפא ביתא. אמר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי (תהלים קי"ט.) אמר כי לא לבד תאיר התורה האלהית המקום אשר תדרוך כף רגלו. אבל כל הנתיב אשר ילך בו עד יגיע אל מקום חפצו. והכוונה שהיא תישיר אל הכרת התכלית הטוב ותוליכהו אצלו. וזה מה שהיא נותנת לפניו התחבולה ההיא שזכרנו אשר בה נלמוד לעשות מהענינים הלימודיים פעולות מדותיות או טבעיות ואמר כי כשהיה קורא בתורה ורואה או זוכר דבר שנכשל בו או שנשכח ממנו מיד היה שוקד עליו נשבע עליו לקיימו ולשמור אותו כמו שאמרו (אבות פ"ג) נדרים סייג לפרישות. ולזה אמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (שם) כי הוא נשבע ומקיים לשמור המצות והמשפטים על לבו תמיד באופן שלא תפול בהם השכחה כי אחר שקבל עליו בנדר או שבועה הרי הוא מוכרח ולא יעבור וכמו שאמרו (ב"מ ה':) דחשיד איניש אממונא ולא חשיד אשבועתא. וזה הדבר אשר ראו כל אדם לעשותו ולזרז עצמו בו כאשר ירגיש בלבו רצון טוב אל הדברים הטובים ויחשיד את עצמו כי לא יהיה כזה ליום מחר כדרך שהוא עושה בספוק ביתו כי יקח אותו בהמצאו וכמ"ש (משלי י') אוגר בקיץ בן משכיל ועל זה האופן הנדרי' והשבועות הם מדרך הצדיקים אשר נגע אלהים בלבם רוח דעת ויראת ה' ואין ספק כי כאשר ירגיש האדם בעצמו שהוא מצטער במעשה הטוב ההוא שקבל על עצמו בתורת שבועה אז ראוי לו לשמוח בו ולהתחזק עליו כי ידע שתחבולותו מועילה לו. משל ללקיחת רפואה משלשלת שאם ירגיש ערעור במעיו וצד חלחול אז ישמח בה כי עשתה את אשר חפץ ותצליח את אשר שלחה. לזה אמר (תהלים קי"ט) נעניתי עד מאד ה' חייני כדברך. ירצה אני כבר הרגשתי בעצמי ענוי הגוף בלקיח' זה הדרך על זה האופן והוא אות גדול לרוע המזג ועוצם החולי בקלקול התכונות לזה החלימני והחייני כמו שאמרת בתורתך על זה הענין עצמו (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' וכמו שאמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם ימות יחיה וכו' וענין החיות הזה הוא שיאותו לו המעשי' הלמודיים האלה כשעור שיחיה בהם תמיד כמו שהוא בפעולו' המדותיות ויתר המעשים האנושיי' אשר לא יסורו ממנו. ולפי שבקרוב האיש אל הטוב והנאות על זה הדרך אם היה תחלתו באונס כבר יהיה סופו ברצון ובחפץ שלם לזה סמך (תהלים שם) נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני. לומר שכבר יבא בתורת אהבה ונדבה לא לבד לשמור משפטי צדקו כמו שאמר מתחלה גם לבקש עוד למוד משפטים אחרים אלהיים לשמור ולעשות אותם עד אשר מזה יבא למאוס עסקי העולם כדי שיהא לו פנאי להתעסק בהם כמו שאמר (שם) נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי שכבר הגיע אל שיעור האהבה והתשוקה אל הלמודים ההם כי אפילו היו רודפים אותו אויביו ורואה נפשו בסכנה עצומ' תמיד לא יסירם מלבו באופן תפול עליהם שכחה כלל. ומזה קל וחומר ליתר הטרדות אשר למטה מזאת ולכל האנשים שאפי' יצערך האדם למעשה ידיו ותהיה נפשו תלויה ביגיע כפיו חוייב לקבוע עתים לשמוע בלמודים. וכמו שאמרו (ברכות ל"ב.) על החסידים הראשוני' אשר כן עשו מתוך שהיו חסידים תורתן משתמר' ומלאכתן מתברכת. והנה בזה כבר יהיה עומד בפני כל הרוחות הקשות והרעות המטרידות ולא יזיזו אותו ממקומו והוא אומרו (תהלים שם) נתנו רשעים פח לי מפקודיך לא תעיתי כי הנה הרשעים האלו אשר טמנו פח ליד מעגל הם המחשבות הרעות והדמויים הכוזבים אשר אליהם אמר במקומו' אחרים (שם) טפלו עלי שקר זדים וכו'. (שם כ"ד) כי קמו בי עדי שקר וגו'. וזולתם כמו שנתבאר במבוא השערים. כי המזדרז בדברי התורה ושוקד על למודה על זה השיעור לא יספיקו דמויים משקרים וילדי נכרים להתעותו מפקודיו בשום צד. והנה כאשר הגיע אל זאת המדרגה מן השלמות כבר הגיע למה שכוון בו מהיות לו אלו הלמודים אחוזת נחלה כפעולות המדותיות או הטבעיות הקיימות ואמר (שם קי"ט) נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה. יאמר שכבר היו לו לירושה ולנחלה שהוא הקנין היותר חזק שבקניני' שאין עליו שום טענה. וכמו שאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שאין להם לומר אלא מצבתי וירשתי. ונתן האות והמופת על זה באומרו (תהלים שם) כי ששון לבי המה כי הוא האות החזק בקנינים כמו שאמר החכם בשני מהשני מספר המדות ראוי לשום אות בקנינים בבוא הנאה או עצב בפעולות כי אמנם הפורש מהתאוות הגשמיות ועם זה שמח הוא ישר. ואם יתעצב הוא עקש לב: וכבר נתבאר כי זהו האות במעלות כלם. וזהו מה שנאמר (ד"ה א' כ"ט) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'. וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה כמו שיתבאר זה יפה אצל נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגו' שער צ"ד ב"ה. סוף דבר אמר שכבר הגיע לו מהם ששון ושמחה תחת מה שהיה מגיעו ראשונה מהצער והענוי הנה שנהפך לו הענין מרע לטוב בכח השתדלותו. ומעתה כבר יהיו לו אלו הענינים הלמודיים בשיעור שתהיה לו נטייה טבעית ליותר זרים מהם. ולזה אמר (תהלים שם) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב וזה שעם שהוא קשה לאדם לעשות מעשי' אשר אינו יורד לסוף דעתם ותכליתם ואם יעשם יעשה אותם לתקות שכרם. כמו שאמר (שם) הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב יאמר כי החקי' לא יעשם מלבו אלא עקב שכרם אמנם ששאר המצות יבינם ויצרם בכל לב לפי שישכיל תועלתן מצד עצמם. ועת' אמר שכבר נטה לבו לעשות החקים בנטיה והכרע טבעית לביית עם שלעולם עקב כלומר עם שעדיין לא הוספתי בהם ידיע' על מה שידעתי עד הנה. ולעול' יש להאמין כי יש תקוה לאחרית'. או שירצה אע"פ שאני עושה אותם במה שחשקה נפשי בהם להיות מצווין מאתך כמו שאמרנו איני מסתלק לעולם מהשכר הכרוך להם בעקבם והוא נכון: