עקידת יצחק · פרק מ״ז, ז׳

והנה עם זה כבר באנו לסוף כוונת המאמר אשר זכרנו ראשונ' וענין קושי השאלה אשר נשאלה ביניהם אם תלמוד גדול או מעשה גדול לפי שהעיון והמעשה זה ענינם באמת. שהעיון הוא שלמות נקנה בנפש אשר ממנו סודר המעשה. וכבר היו שתי כתי הטענות אשר זכרנו לפניהם מערכה מול מערכה. כי מהראשונות יתחייב היות החלק העיוני גדול ומעולה ושהמעשי יהיה בעבורו. ומהאחרות יראה בהפך. והנה ר' טרפון הכריע מכח הטענות האחרונות שמעשה גדול כי חזקות הנה גם התורה החמירה מאד בענין המעשה ולזה גזר שהתלמוד יהיה בעבור המעש' והמעש' תכלית אליו. אמנם ר' עקיבא הכריע מהטענות הראשונות כי התלמוד גדול כי הוא הפועל הבא מהחלק היותר מעולה ממנו והוא הנותן שלמות בפעולות וסבתן וכאלו אמרו באלו המאמרים שיש טענות להכריע לכאן ולכאן. אמנם נענו כלם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. והרי לכאורה המאמר סותר עצמו שאם התלמוד הוא גדול מפני שמביא לידי מעשה הנה א"כ מעשה גדול לאחת הטענות שנזכרו אלא שכוונו אל הסכמת הכתות בהשקפת הבחינות עצמן שאמרנו. והוא כי בבחינת העיון בעצמו יש לגזור שתלמוד גדול מן הצדדין הראשונים ואף כי יודה שהמעשה הוא העקר והתכליתיי כמו שיחייבו הצדדים השניי הנה אחר שהמעשה לא יקרא בשם המעשה על דרך האמת אלא כשנעשה בקדימת העיון והחכמה כמו שאמרו ז"ל ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו ועל הדרך שביארנו הנה יהיה ג"כ תלמוד גדול מצד שמביא המעשה לידי גמר ותשלום שבו יקרא מעשה בעצם כי זולתו יהיה מעשה חסר ובמקרה כמ"ש החוקר בדבר המשפט שזכרנו בשער הקודם. ומה שאמר ר' טרפון מעשה גדול על המעשה המעויין אחר שהמעשה ממנו הוא העקר כמו שאמר לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. גם החוקר בראשון מהראשון מספר המדות אמר כי אין התכלית אלא המעשה. והנה א"כ היה התלמוד גדול משני הצדדין. וכבר יקרה בזה מה שיקרה למלמד עם התלמיד כי מלבד מה שהמלמד הוא יותר מעולה מצד עצמו הנה מצד שהוא מלמד ג"כ יש לו מעלה על התלמי' אחר שהתלמיד אין לו מציאות מצד מה שהוא תלמיד שהוא המציאות היותר חשוב שבו כי אם בצירוף אל המלמד מצד שהוא מלמד. ועם שהוא המציאות הפחות חשוב ממנו וכן בכל כיוצא בזה. והדבר הוא מבואר ומסכי' לדברי ר' יוסי הגלילי אשר נזכרו שם בספרי כמו שכתבנו ראשונה מה שיורו משבח התלמוד ומעלתו וצריך שנדע שזה המין מהעיון אשר דברנו בו הוא אשר בחרו להם במה שאמרו (דברים ה') קרב אתה ושמע את אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו ושמענו ועשינו. אמרו כי העיון השכלי המוחלט הנפרד מאלו המעשים האנושיים צריך התבודדות מופלג להיותם תמיד דבקים בו יתעלה שאין לכללם איפשרות להשאר עליו כלל ולזה שיקרב הוא וישמע וישאר בו. אמנם שהעיון אשר תחתיו והוא מה שנרצה להישיר ותקן המעשים כפי אשר תסדרם תורה האלהית אותם הוא אשר יוכלו לעמוד עליו והוא אמרם ואת תדבר אלינו וגו' ושמענו ועשינו. ומה נכבד טעם ואת תדבר לשון נקבה שירמזו אל בחינת העיון הזה אשר ידבר אליהם שהוא למטה מן העיון המעולה ממנו לא אל היותו נופל מהם מצד היותו רועה ומנהיג כמו שכתב הנרבוני. ואצל מבלתי יכלת ה' בשער ע"ז יתבאר ענין הנקביות הזה בענין אחר בעזרת האל. והנה אחר שנשיישב כל זה על זה האופן וכבר נתבאר לפי דרכנו ענין נכבד מאד במה שנאמר בספור אשר לפנינו ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אחר שדברו בתחלה כל אשר דבר ה' נעשה ואמרם בסוף ושמענו ועשינו וביררנו בחינות קנייני המעלות אשר מצד עצמן או בצירוף אל אחרים אשר בזה יובן קושי השאלה ההיא ותוכן תשובתה במה שאמרו גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה ובמשל הרועה או הנביא שאמרו. הנה באמת יהיה לנו שער גדול ופתח פתוח לבוא בו אל תוכן הענין במה שאמר הנה בתחלת זה החלק מהספור: