עקידת יצחק · פרק מ״ז, ו׳

אמנם אמר שהפעולות הם סבה לעצמן ע"י הענין האמצעי שהוא הקנין כי בהרגיל הפעולות באיזה ענין שיעשו יתהוה הקנין וימצא בו וכאשר נמצא הקנין יותר יוכל לפעול מהם וכמו שהביא המשל מהענין המפורסם. והוא כי כשירגיל החולה היגיעה כמו שיוכל יוכל לקחת המזון. וכשיקח המזון יותר יותר יוכל לסבול היגיעה ובהתחזק ביגיעה יתחזק לקחת המזון וילך הדבר בסבוב הולך וגדל עד שישאר הדבר אצלו בטבע חזק כמו שהוא הענין בכל כיוצא בזה. ועל הדרך שזכרו ג"כ במאמר השני מספר המופת. וכן כשירגיל האדם להרחיק התאוה או לבוז הדברים המבהילים אע"פ שיעשה זה בקושי ובהכרח בהתחלת ההרגל יביאהו לקנות הקנין ההוא בנפש וכאשר יהיה לו בקנין אז יוכל לפעול הפעולות האלו על השלמות. וישוב הענין ג"כ אל שיהיו הפעולות הראשונות החסרות סבה פועלת אל פעולות המעלה השלמות ופעולות המעלה סבה תכליתית אל הראשונות. והנה הענין הנכבד הזה נמצא אל חז"ל בהישרותיהם בהרבה מקומות. אמרו במס' שבת (קי"ט:) שני מלאכי השרת אחד טוב ואחד רע מלוין לו לאדם מבית הכנסת לביתו בליל שבת מצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שיהיה כן לשבת הבאה ומלאך רע בע"כ עונה אמן. ואם לאו מלאך רע וכו' ומלאך טוב ע"כ עונה אמן. והוא מבואר כי במלאכי עליון אין בהם רעים בשום פנים אבל המה השתי כחות הנמצאות לאדם תמיד. אחד טוב והוא הכח השכלי אשר מצד צורתו. ואחד רע והוא הכח התאוני אשר מצד חומרו כמ"ש הרב המורה פ"י ח"ב והם הנקראים בלשון חז"ל (ברכות נ"ד.) יצר טוב ויצר רע וכשאדם יכוין לעבודת יוצרו ויזכור את יום השבת ששקולה כנגד כל המצות (ירושלמי נדרים ספ"ג) לקדשו ולכבדו הנה כבר התחיל לענות יצרו הרע ולהרגילו אל רצון הטוב ומעתה כל אשר יאמר לעשות כמוהו יש לו כח גבור' מוספ' יום יום והיצר הרע אשר החל לנפול לפניו לא יוכל לו אבל יענה אמן בעל כרחו ויסייעהו. אמנם כאשר יהיה הענין בהפך ג"כ מלאך טוב עונה אמן שכל אחד יענה אמן למאמר חבירו. והדבר מבואר שמאמרם ז"ל קיים את כל דברי החוקר בזה. גם מצאנו לראב"ע המליצה הזאת עצמה באומרו אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח וכדומה (אבות פ"ג). וזהו ששם הקמח סבה לתורה והתורה סבה לקמח גם היראה לחכמה והחכמה ליראה וכבר שם הדבר סבה לעצמו מאחר ששמהו סבה למה שהוא סבה לו ונראה בטל. אמנם דרכו בזה הוא מה שדרך בו החוקר שהקמח סבה לקמח ע"י הגבול האמצעי שהוא התורה וזה שהקמח סבה פועלת אל התורה כי זולת המזון א"א לעסוק בה והתורה סבה תכליתית אל הקמח כי לא נתן לאדם המזון רק כדי שיעסוק בתורה והנה חוייב כשיעסוק בתורה יושפע עליו יותר מהספוק וא"כ יוצדק באומרו שהקמח סבה לקמח ועל זה ההקש היראה לחכמה וכיוצא. והוא עצמו מאמר הנביא (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים וגו'. והכוונה שכל עוד שיזדרזו ויתחזקו להביא המעשר אל בית האוצר עוד יוסיפו להביא אמנם זה יהיה באמצעות הגבול האמצעי שהוא מציאות הטרף בביתו וזה כי טרף נתן שם לכהנים הלויים לומדי התורה ומוריה. כמו שאמר (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחיך. ובהביאם כל המעשר ישבו בטח על למודם כי יאכלו את חוקם ותצא מהם אור תורה ומצוה לכל ישראל והם ידעו תורתו וילכו באורחותיו ומזה חוייב שיושפע עליהם שיעור נפלא מהשפע עד שיבלו שפתותיהם לומר די (תענית ט'.). שלא יאמר די לי תבואה או פירות או יין לשנה זו כי זה לא יאמר רק כשיבוא הטוב מצומצם. ויתחייב מזה שירבו המעשרות ממה שהיו בתחלה ויתרבה הספוק להם וילך הדבר תמיד בסבוב בתוספת טובה וברכה בלי ספק. והנה השיאם עצה נכונה מאד ולסכלות האנשי' יתרחקו מאד ממנה. וזה כי בהתמוטט ממון האדם נכסיו לו יש לו לפזר מהם המחוייב ועם זה יוכלו לחזר יותר (גיטין ז'.). ולפי שיראה הענין בהפך לפי טבעו וכאלו לא יאמין אם לא ינוסה אמר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ולהיות הענין הזה התחלתו מפאת מעשי האדם וסיומו מפאת ההשגחה. אמרו חז"ל (מכות כ"ג:) שהוא אחד מהדברים שגזרו עליהם ב"ד של מטה והסכימו עמהם בית דין של מעלה כמו שיתבאר יפה בפרשת עשר תעשר שער צ"ד בעזרת האל עם היות כי אל ההבאה אל האוצר יכוונו שם אמנם הכל בכללו ובכללם. ומזה יתחייב כי כשיהיה הדבר בהפך האדם ירגיל עצמו במניעה מעשות מה שחוייב לו ההמנע לגמרי וזה ג"כ על ידי הפסד הגבול האמצעי כי אם לא יביאו כל המעשר אל בית האוצר לא יהיה טרף לכהנים מלמדי התורה וכל ישראל לא ישמעו ולא יראו את ה' ולא יעשון את דברי התורה ועצר את השמים והאדמה לא תתן את יבולה ומעטו עוד ההבאה ובמעט ההבאה עוד עוד יחסר הטרף ויהיה הדבר הולך בסבוב עד שלא יהיה להם כלל להביא. וכמו שזכרו חכמינו זכרם לברכה (תנחומא פ' ראה) מאותו עשיר שנאמר עליו שנעשה כהן שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו. ובזה נשתבשו הנשים הסכלות שאמרו (ירמיהו מ״ד:י״ח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל כי מצד שלא יהיו עובדים את ה' מרוב כל אבל היו מוציאין ממונם בעבודות הזרות והנכריות לוקח מהם הטוב ההוא ומאז אשר לא היה בידם טובם נמנעו מלקטר כי לא היה להם מה לעבוד את אליליהם וזה הורגל ביניהם בסבוב עד כי חסרו כל וכן אמרו אמת אלא שעשו מהמסובב סבה. משל למי שבזזו ממנו ממונו מפני שהיה מלוה ברבית ואמר כי מאז שלא הלוה ברבית חסר כל. והוא לא ידע כי בעבור שהלוה ברבית נשלל ממנו ממונו מעט מעט עד שנמנע מהלוות ברבית לגמרי. והוא הדבר שהשיב להם ירמיהו הנביא (שם) הלא את הקטר אשר קטרתם בערי יהודה ובחוצות ירושלם אותם זכר ותעלה על לבו ולא יוכל עוד לשאת. והוא אשר סבב למנוע הטוב מכם ואשר חסרתם כל כי מצד זה ותהי ארצכם לחרבה ולשמה ולקללה לא כמו שחשבתם כי מפני שלא קטרתם השיג הרע לכם. סוף דבר נראה מבואר כי מהרע נמשך הרע ומהמעשה הטוב נמשך המעשה הטוב כמ"ש החכם. אבל הפעולות עצמן הם מהם. וכמו שאמרו (תנחומא פ' כי תבא) בת קול מברכת הבאת בכורים שנה זו תביאם לשנה אחרת וכן בכל כיוצא בזה. והנה עם זה כבר למדנו טוב כוונת אבותינו וזירוז שכלם במה שנמצא אצלם מדוייק כשנבא על המאמרי' הנמצאים להם מתחלפים בקבלת התורה ראשונה אמרו (שמות י"ט) כל אשר דבר ה' נעשה. ואח"כ אמרו (שם כ"ד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ואח"כ נזכר שאמרו (דברים ה') ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלינו ושמענו ועשינו. הנה שפעם הזכירו מעשה לבד. ופעם הקדימו מעשה לשמיעה. ופעם שמיעה למעשה. וזה כי כאשר אמרו ראשונה כל אשר דבר ה' נעשה כוונו אל המעש' השלם הראוי ליקרא מעשה סתם והוא תכלית המעשי' הקודמים לקנינים וגם הקנינים עצמם ככתיב' היוצאת מאומנות הסופר הבקי והוא מה שכוונו החוק באומרו פועל הנפש כפי המעלה כי זולתו אין ראוי ליקרא מעשה רק בדרך העברה כמו שיבא. אמנם כשאמרו נעשה ונשמע כוונו אל אופן הגעתם אל זה הקנין השלם שכבר הרגישו שהנפילה על הקנין לא תתכן כי אם בדימת ההרגל במעשים ראשונה איך שיהיו. וכוונת' במאמרי' ז"ל זה היתה לומר נרגיל עצמנו במעשה המצו' כענין למוד הכתיבה כדי שנשמעם ונקבלם קבול נפשי והשמעות שכליי והוא הויית הקנין החזק קשה ההסרה. והפירוש הזה הוא מחוייב מקדימת נעשה לנשמע שהוא לשון שמלאכי השרת משתמשין בו כאומרם ז"ל (שבת פ"ח.) עושי ברישא והדר לשמוע כמו שנתבאר בשער מ"ד ח"א. ובאמרם ושמענו ועשינו כיוונו אל אופן צאת המעשה השלם שאמרו ראשונה מזה הקנין הנבחר שראו שזה לא יתכן אם לא בקדימת זאת השמיעה והקבול כמו שאמרנו. ולזה אמר שישמעו וילמדו באופן שתמצא נפשם שלמות מהקנינים אשר בעבורם יעשו מעשים שלמים. כמו שאמר ז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו שכל שישנו בכלל משנה ישנו בכלל מעשה אמתי. הנה שנתבאר היטב מפי החוקר ונתקיים מכל הראיות האמתיות שסמכנו כי הקנינים הנפשיי' יתהוו מהפעולות החסרות גם כי הפעולות השלמות הם תכליות הקניינים ואשר הם בעבורם. והנה א"כ הפעולות יש להם מציאות יותר משובח והוא הפך מה שעלה בידינו מהטענות הראשונות. והנה אחר שהטענות הראשונות והאחרונות כלן הן אמיתיות ראוי ומחוייב להשתדל בהסכמתם בזה הדרוש הנכבד מצד עצמו. ונרא' שתוכן הענין כלו הוא בשנשכיל בענין המעלה הנמצאת בנפש שתי בחינות. בחינה מפאת המעלה בעצמה ובחינה מצד היות' בנושא חלקי. כי הנה מצד היותה מעלה מדותית הנה היא תהיה ענין ראשיי כולל כל המעלות והוא שלם בעצמו בלתי הווה בפעולות ואינו בעבורם אבל הוא טוב נמצא בעבור עצמו. קראה החכם בעשירי מהששי מספר המדות בהחלט מעלה מהמדות תבוניות. כי התבונה הוא מעלה ראשיית נמצאת בעצמה. אמנם מצד היותה בנושא הנה היא חסרה בכחה והנה היא הווה ע"י הפעולות ובעבורם ובבחינה זאת קראה שם החכם מעלה טבעית. וביאר כי מצד היותה כן בנושא נמצאו המעלות נפרדות בזה אחת ובזה אחת כפי הכנת החומר ההוא המקבלה להיותו יותר קרוב להרגיל אחת מזולתה מה שאין כן מדרך המעלות מצד עצמן להפרד זו מזו כי כלן מקשה אחת תמצאנה אצל המעל' התבונית לא תחסר אחת כמו שאמרו אבל כפי אשר בהחלט אמר טוב לא יקרה זה כי כלם יחד עומדות בתבונה כלם יהיו שוים. אמנם הוא גלוי כי גם אם תהיה בבלתי פועלי תהיה. עד כאן. וכבר זכרנו זה בשער י"ז. יראה בבירור שקנין המעלה מהמדות המוחלטת מצד עצמה אינה תלויה בפועל אמנם הוצרך הפועל להקנותם אל החומר ההוא אשר נמצא בו ומזה הצד ישיגוה שאר החסרונות הנזכרות. והנה אם כן מצד עצם המעלה בהחלט צדקו כל הטענות הראשונות. אמנם האחרונות יצדקו מצד היותה מעלה טבעית בזה הנושא וכבר קרה אליה מה שקרה לתורה האלהית כי היא מצד עצמה היא ראשיית על כל הנמצאות והתכלית לכלם. אמנם מצד היותה מצויה בינינו ומסירתה לנו הנה אנחנו הסבה כמו שכתבנו בשער הראשון: