עקידת יצחק · פרק ל״ט, ט״ו

ובמדרש (ש"ר פרש' כ"א) ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים מלמד שכל המים שהיו במעיינות בבורות ובכל המקומות נבקעו ובחזרתן חזרו. ירא' שנתנו טעם למה נתקש' משה בזה הענין מצד שהי' משונה נס זה מכל הנסים מצד היותו כולל בסוגו וכאלו מבטל הטבע המימיי בכלל ועם כל זה אמר לו ואתה הרם את מטך וגו' ואני הנני מחזק וגו' כלומר מני ומנך תסתיים שמעתא: ויסע מלאך האלהים (ח) לפי שנא' נכחו תחנו על הים וישיגו אותם חונים על הים וכל זמן שהיו חונים שם היה גם כן חונה מלאך ה' ההולך לפניהם ובלתי נוסע. עכשו שנא' דבר אל בני ישראל ויסעו אמר שנסע עמהם מלאך האלהים הרגיל לילך לפניהם בעמוד אש להאיר לילה כי בתחלת הלילה היה מסעם אבל שלא הלך כפעם בפעם לפניהם שאם יראון המצריים אור יעקב לאש וקדושו ללהבה הולך ואור לפניהם בלי ספק יכירו כי זה האדון אשר הם הולכים לרגלו הוא וושיעם ואימתו יבעת אותם מלרדוף אחריהם וכל שכן אם ישים עמוד ענן אחריהם להאפיל עליהם שימנעו מרדוף אחריהם מפני החושך (ח) ולזה היתה העצה האלהית שילך המלאך בעמוד האש אחריהם להנהיגם כרועה עדרו ינהיג לפניו ושיסע עמוד הענן מפניהם כי שם היה עומד בנותם ויעמד מאחרי ישראל ומאחרי עמוד האש כדי שיגיע למצרי' מעירוב שניהם קצת אור להאיר את הלילה בו יראו אותם וירדפום כסבורים שהאור שוה להם ולא יוכלו להשיגם מפני העמודים אשר ביניהם. הוא מה שנא' ויבא בין מחנה מצרים ירצה כי צורך עמוד הענן שזכר שהלך אחריהם הוא שיבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל כי שם הענן והחשך ולא יהי' להם אור רק באורו של לילה וגם שלא יקרב זה אל זה כל הלילה: ויט משה וגו' ירצה שגם בזה הערימה החכמה האלהית כי הוא לא נטה את מטהו על הים רק את ידו וכמו שאמר ליה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך כלומר השלך את מטך הלאה ונטה את ידך לבד. וזה שאם יראה אותו המצריי' מרים את מטהו על הים ידעו כי אצבע אלהים הוא וחדלו מבוא אתריהם: (ובזה הותר הספק וי"ו):