עקידת יצחק · פרק ל״ו, ט״ו

כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו אשר דברת על לבם למען שיתי אותותי אלה בקרבו. (ח) ירצה כי שימת האותות על זה הסדר שהושמו הוא היה ענין הכבדות לא זולת כמו שביארנו ראשונה. והיה הכוונה בזה למען תספר באזני בנך וגו' ותכלית הכל וידעתם כי אני י"י. וצוה שיבאו לפני פרעה ויאמרו לו עד מתי מאנת לענת מפני וגו'. כי אם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר ארב' בגבולך וכסה את עין וגו'. עד אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך וגו'. והנה היה מה שנתחדש בזה המופת השני שכבר יהיה כלו ארציי לא מאותות השמים אשר לא יתלה מציאותו בסדור המצבים השמימיים כראשון כמ"ש וכסה את את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ ואכל את יתר הפלטה וגו'. גם במה שאמר לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן כי בראשון נאמר שלא יהיה כן בארץ ההיא לעולם: וזה מה שיחליט שלא נעשה בשום סדר טבעי רק מכח יכולת אלהי מוחלט. וזה שאף על פי שיוד' בחדוש העולם ויאמר שאפשר שעדין לא הגיע מצב שמימי שיחייב כן מ"מ הנה הוא עתיד להגיע כיוצא בו בימים הבאים שלא יכלו לעולם. אמנם כאשר תפאר שלא יהיה כן לעולמי עולמים הוא ענין נפלא בהחלט. וזה מה שאפשר שיתברר להם כשיביטו חכמיהם במלאכת האצטגנינות וביתר החכמות וימצאו שהוא כן: ויפן ויצא מעם פרעה לתת להם מקום אם ירצו עבדי פרעה לדבר דבר בינם לבינו כמו שעוררם מתחלה וכאשר חשב כן היה: (ח) ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה המנהג שאנו נוהגין לבקש עלות באלו המופתים בצד מהצדדים לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם כי די בשני העקרים שנתבאר להם. הטרם תדע וגו' התרצה לקיים דברי משה שאמר, טרם תדע כי לה' הארץ תיראון מפני ה' אלהים כמו שכתבנו כבר, זה לא יתכן שכבר אבדה מצרים ואין לנו על מה שנסמך: (ח) ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה וכו'. לפי שדברו אלו העבדים אליו תכף שיצאו משה ואהרן אמר שיצא מביניהם דבר וצווי על הנצבים שם שישיבו את משה ואת אהרן אל פרעה. ומי שלא ירגיש ההבדל בין נפעל או פעול להופעל בשמוש לא יתישב אצלו טעם ויושב את משה ואת אהרן גם לא יטעום דברי רש"י ז"ל שכתב, ששלחו אחריהם והחזירום ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלהיכם מי ומי וגו' הראה את עצמו כמודה בשליחות אבל שהוא מבואר כי כאשר ילכון לא ילכו רק האנשים החשובים הראויים לעבודה מתי מספר: (ט) ולזה היתה התשובה נכונה מאד תדע שההולכים ממנו יש לנו לילך עם נערינו וזקנינו בכלל ועם בנינו ובנותינו וכל מקננו. ואח"כ אתה תחזה מי ומי הם עקר ההולכים כלומר שחויב לפי כן שילכו הגברים כל אנשי המלחמה נמצא בין ההולכים ובין אשר ילכו לרגלם לא ישאר אחד והוא אומרו יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם כאשר חשבתם. ובזה יוכר כי מגמת פניכם לעשות רעה והוא ההליכ' בלא חזרה. לא כן לכו נא הגברים וכו' ירצה אם לא כן שרעה נגד פניכם כמו שאמרתי לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה עבודה אתם מבקשים בפיכם לא הבריח'. או שיאמר כי אותה אתם מבקשים על מה שאמרו בנערינו ובזקנינו נלך וכו' שרמזו שהגברים הם עקר ההולכים כמו שאמרנו. ויתכן ג"כ לפי רשעתו כי לפי שאמר תחלה יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם שיובן מדבריו שלא ישלח לא אותם ולא את טפם וחזר ואמר לו כן יהיה ה' עמכם שכבר אני משלח את הגברים וכיון לקללה תחשב לו. והנה מטעם זה ההתחלפות הרב בטענותיהם גירש אותם מפניו ולא אבה שמוע עד שהוצרך להביא המכה: ויט משה וגו' וה' נהג רוח קדים וגו' כבר ביארנו טעם זה ההתיחסות אליו יתברך: הבקר היה וכו' כמו שנתבאר הנני מביא מחר וגו' לא היה כן וגו' הוא עיקר ייחוד המכה כמו שאמרנו אבל ענין ההבדלה לא נזכר כי למה יהיה כן במציאות שלמחר יצאו ישראל מתוכם ולא להם יהיה יתר הפלטה מעץ השדה וצמח האדמה. ולפי שאין לה מבוא בזאת המכה זכרה בשלישית באר היטב כמו שיבא וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם. יורה שהוא חוטא לה' מצד שלא נכנע מפני המופתים הקודמים ושחטא להם מצד שחשדם על הבריחה ושבזה אותם והקל בכבודם באומרו יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם וכו' ולזה אמר שא נא חטאתי אך הפעם כי בפעם הזאת השלישית יהיה לו המרד יותר גדול מבסימנין הראשונים בלי ספק: או שכיון אליו ממש לומר שישא חטאתו כי זאת היא הפעם הראשונה שהקל בכבודו ולא יוסיף: והעתירו אל ה' אלהיכם ויסר מעלי רק את המות הזה. ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה' ויהפך ה' רוח ים חזק מאד וגו' ויחזק ה' את לב פרעה וגו'. (ה) ירצה שהחזיק השם את לבו כמי שאמר וה' נהג רוח קדים עזה וגו' ורוח הקדים נשא את הארבה וכן ויהפך ה' רוח ים חזק מאד ויתקעהו ימה סוף כי נכנס בלבו רוח עועים לומר שהענין ההוא נמסר אל טבע הרוחות ברוח בא וברוח הלך ולא ברוח ד' וזה מה שהחזיק את לבו. (י) ולא נגמר לו המופת בעקר אשר היו עליו עד שהביא עליהם חשך שהוא מכה באויר עצמו ונתבאר שהיה דבר חדש שלא היה כן מעולם וגם נאמר לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם והוא תשלום בא"ח אשר בו נשלמו העקרים האלהיים ואז הודו וקבלו בלי שום פקפוק. רק שנתחדש ספק אחד חצוני כמו שיבא שעליו קבל מכת בכורות כאשר דבר ה'. ואולם מה שנראית הודאתו בה מכל המכות הוא מצד שנרא' שכל מה שהודו עד הנה לא הודו בו רק בשעת ההתראה או בעמידת המכה. ולזה היה מה שהיה שבסור המכה יחזור לסורו אמנם בזאת הכתוב העיד שלא קמו איש מתחתיו כל ימי היותה ושאחרי סורה מבלי שתקדם לו התראה על זולתה נאמר ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה' ואמר גם טפכם ילך עמכם כי זה מה שיסבול דעתו שירצהו האדון אשר הם מבקשים אלא כי לפי שאמר לו משה בהתראת מכת הארבה בצאננו ובבקרנו נלך מה שחשב שאמר לו כן מלבו להקניטו על שאמר לו מי ומי ההולכים לזה עכשיו שמשלחם מדעתו ראה לבאר ולומר רק צאנכם ובקרכם יוצג שלא יתכן כלל שילך המקנה כי למה יהיה עליהם למשא בדרך אשר הם הולכים ושבי' מיד ועוד שלא הוזכר מתחלה ועד סוף רק שלח את עמי ויעבדני. ואם לפעמים אמרו ונזבחה לה' אין הכוונה שיוציאו המקנה רק שיזבחו לפניו מאשר יצודו ציד חיה או עוף או דבר מועט. ולזה היה סבור שכבר הודה על דברו לגמרי מה שלא עשה עד הנה. וברוך אלהי ישראל אשר עמקו מחשבותיו לעשות עמהם להפליא במה שלא צוה לומר לו בפירוש כוונת גאולת העם בהחלט למען עשה כיום הזה להביאו בכפל רסנו לקבל אלו התשע מכות בשלשה הסמנים הנזכרים ועוד בה עשיריה אשר ייעד עליה בתחלה. (י) והנה על כונה זו אמר המשורר (תהילים ק״ה:כ״ז-כ״ח) שמו בם דברי אותות ומופתים בארץ חם. שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו. כי בכלן היה להם מרד גמור. אם ממיאון. או התול בסור המכה. עד החשך שבסורה נכנע לבבו ומעצמו הודה כמו שאמרנו. והנה לפי שבמכות הדבר והשחין לא נזכר בהם לא מרד החזרה ולא חוזק המיאון על אותו שעור כמו בנשארות כמו שתמצא בענינם לזה השמיט זכרונם המשורר בזכרו אחת אחת דברי אותותיו אשר מרו בהם עד שבאו לכלל הודאה והנה עם זה היו דברי המשורר נכונים מאד. וכבר היתה מכת החשך ראויה לבא באחרונה להורות כי עד עתה היה דרך רשעים באפלה ולסוף בחשך ידמו כי המצרים והדומים להם מהעכו"ם היו בעניינים האלהיים האלו באפלת העורון עד כי לא יוכלו לראות איש את אחיו ואת רעהו לבקרו ולהישירו בהן. ולא קמו איש מתחתיו להדליק נרו בבית חברו. אמנם לכל בני ישראל היה אור במושבותם. ואינן צריכין לצאת מדלתי ביתם החוצה להדליק את נרם כי אור התור' האלהית נוצץ וזורח תמיד עליהם להוציא אל הפעל כח הראות השכלי שהוא החלק הנכבד אשר בנו כמו שע"י אור השמש והכוכבים או. האש יוצא אל הפועל הראות החושיי והותר כמו שאמר החכם (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור. ויצדק על זה ודרך חיים תוכחות מוסר (שם) כי תוכחות מוסר שעשה בפרעה ובכל עבדיו בדרושים האלו הוא דרך חיים לכל בני ישראל ולכל הנמשכים אחריהם ממאמיני תורת משה רבינו ע"ה כמו שאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם: