עקידת יצחק · פרק ל״ו, י״ג

ואני אקשה את לב פרעה וגו' ולא ישמע אליכם פרעה וגו'. (א) סמיכות הכתובים אלו מעיד על מה שפירשנוהו מענין הקושי. יאמר שיקשה את לב פרעה במה שירבה אותותיו ומופתיו לברר ולאמת על הסדר הד' כפירות אשר העיז פניו בהנה. וכדי שלא יובן שהוא יתעלה ימציא קושי בלבו ממש כמו שחשבו קצת, ביאר שלא יהיה שם קושי אחר רק מה שלא ישמע אליכם פרעה בהראותו פני הראות אל דברי תעצומותיו כאשר יתבאר עד שתושלם הכונה במה שיתן יד במצרים ויוציא עמו משם בשפטים גדולים וידעו מצרים וגו'. שזהו תכלית כל המעשים כלם כמו שאמר ראשונה: ויעש משה ואהרן וגו'. במקום שספר הכתוב ציווים ספר שעשו כל המעשים האלה עד סופן ולא חסרו דבר: והזכיר שני חייהן עד היום ההוא להפסיק בין מיני חיותן כי עד הנה היו כשלמים שבאנשים ומכאן ואילך היו אלהיים. (ב) ויאמר ה' וגו'. כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו' רצה לקרוא לו לשלום ואמר שאם אולי נסתפק בשליחותם למה שלא נתנו להם מופת אין להאשימו בכך. ולכן כי ידבר אליכם שתתנו להם מופת צו את אהרן נביאך ואמרת אליו קח את מטך וגו'. ואע"פ שעשו החרטומים בלטיהן כן די להם מופת במה שבלע מטה אהרן את מטותם אמנם רוע לבו וזדונו הטעהו במה שעשו כן על כל פנים כי חשב שמא היה ההבדל ביניהם בפחות ויתר בחכמה ההיא כי סירובו ומיאונו לשלח את העם יביאהו לבקש עלות יתלה בהם המופת כדי שישאר בסרבנות והוא מה שידע האל ית' מעניינו: (ב) ואולם יראה שבמופת הזה הודיע פתרון כל המעשה שכבר היה פרעה כעץ יבש וברצון הש"י נעשה תנין גדול רובץ בתוך יאוריו. אמנם שע"י אלו הצדיקים יבולע ממקומו ולא ימצא עוד: והנה אחר שלא שמע אליהם כאשר דבר ה' באו סדר המכות כנזכר. ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה מאן לשלח העם לך אל פרעה בבקר וגו'. ירצה הראית כי כבד לב פרעה ולא שמע לשלח את העם כאשר דברתי לך ומעתה ראוי להתחיל עמו בביאור הדברים שכפר אליך ולכן תחזור להזכירם לו בשעת מעשה ואמרת אליו ה' אלהי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדני במדבר והם עצמם המאמרים הראשונים. והנה לא שמעת עד כה כלומר עד שנתבררו לך במופת לכן התיצב והכון לך כי הנני מברר אותם לך על הסדר: כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה וגו'. (ד) הנה הוא החל בשם ה' אשר כפר בו בתחלת דבריו שאמר (שם ה') מי ה' והוא הכחשת מציאותו יתברך כמו שאמר החכם (משלי ל׳:ט׳) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'. ולזה אמר לו בזאת תדע כי אני ה' והוא הוראת מציאותו ית' על אופן חיוב מציאותו כמו שיורה עליו זה השם שאין כאן מקומו: (ג) ולפי שבא ללמד שיש אלוה מצוי אשר הוא המציא המצואין כלם והוא סבתם הראשונה חוייב שיבא המופת על אמתת מציאותו בהמציא הדברים מחודשים והויות פליאות שלא היו ולא נבראו כמו שהוא הפיכת המים לדם שכבר נתבאר בשער הקודם שהוא דבר מופלא אצל הטבע משני המופתים הנזכרים שם או שירוץ היאור צפרדעים והויית הכנים ששלשתם יבואו על זה העקר הראשון כמו שאמרנו: (ב) ואולם באו שתי המכות הראשונות ממין שיוכלו החרטומים לעשות כמותם שהיה הענין במופת התנין לבוא עליהם בעניינים שכבר ידעו חכמיהם עד היכן יד חכמתם מגעת בהם והיה מהראוי שכאשר יראו אותם יוצאים מהקש השגתם יכירו ויודו כי יד ה' עשתה זאת מה שלא הגיע הכרתם בדבר שלא ידעו ממנו כלל. ולזה כשראו שיפה כחם בענין הראשון לבלוע מטה אל מטה אחר ונם בשהם יכלו להוות הדם וסורו והשריץ הצפרדעים וסורם. מה שהם לא ידעו עשות כזה. היה להם להודות ולומר מעשה אלהים הוא. אלא שהוכו בסנורי ההפצר והחמדה להחזיק בעם ההוא לעבדים והיו תולים הענינים בחכמה מחכמתם אלא שהיו יודעים יותר מהם כמו שאמרנו והוא אומרו ויעשו כן חרטומי מצרים וגו' ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' ויפן פרעה וגו': (ה) ולא שת לבו גם לזאת. לפי שכבר היה ענינם קרוב לענין התנין במה שהגיע להם ממנה נזק מועט שכבר היו חופרים מצרים סביבות היאור מים לשתות ולא ישיגם בזה רק נזק הלאות והיגיעה כמ"ש ונלאו מצרים לשתות וגו'. ולזה יכלו לסבל ז' ימים ואחר שב היאור לאיתנו ואע"פ שלא חזר בו פרעה שהכונה לא היתה בזה להכות לגמרי כי אם להפליא והוא דבר נאות לפי הענין: אמנם במכת הצפרדעים שהית' מכה רבה מאד אף ע"פ שעשו אותה החרטומים ג"כ בלטיהם הנה כאשר לא יוכלין שאת התחילו לחזור וקרא פרעה אל משה ואהרן ויאמר להם העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים וגו' ואשלחה את העם. כלומר העתירו אל ה' אלהיכם ואם תוכלו להסיר הצפרדעים בתפלתכם מה שלא יוכלון החרטומים לעשות אאמין שהוא היה העושה ואשלח את העם לזבוח לפניו: ולפי שהכיר משה בדבריו שהי' השואל כמנסה את אלהיו אמר התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו'. כדי שלא ישאר לך פתחון פה שסרו הצפרדעים במלאת זמן מה כמו שהיה ענין היאר. והוא אמר למחר לומר שאינו מדקדק עמו להבחינו לרגעים או עתים רק שאם לא תמשך מדת ימים יספיק לו לפי מיעוט חזקתו בו: (ד) ויאמר כדברך למען תדע כי אין כי"י אלהינו. ומהידוע כי אומרו למען תדע כי אין כה' אלהינו הוא הענין עצמו שאמר במכה הראשונה למען תדע כי אני ה'. כי לא יתקיים מציאות האל רק בשיתקיים העדר זולתו. שהמודה בשני אלהיות יכפור במציאות שום אלוה לפי שאין עמן האלהות בעצמו אלא היותו מחוייב המציאות. ולזה מה שפירש"י ז"ל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו׳:ד׳) זה לשונו. ה' אלהינו עכשיו ואינו אלדי העכ"ום עתיד שיהיה ה' אחד דכתיב (צפני' ג') כי אז אהפוך אל עמים וגו'. ונאמר (זכרי' י"ד) והיה ה' למלך וגו': הנה שפירשו על זה הדרך הנכבד למה שנראין לו דברי מותר באופן אחר שאחר שנתקיים בהיותו ה' אלהינו א"א שיהיה אלא אחד. אמנם באלו המופתים רצה שיבא עליו המופת בפני עצמו כמו שהשתדלו הפילוסופים. וכמו שנראה מפשט הכתוב האומר ה' אלהינו ה' אחד שחושבו לשני עיונים עם שעניינו הוא ד"א: וסרו הצפרדעים וגו'. חזר לומר זה לקיים מה שאמר ראשונה רק ביאור תשארנה כי אע"פ שהוא מקום שמצויין שם רבים מעבדיו ומעמו וידגו לרוב בקרבו או לרחוץ ולשאר המלאכו', עם כל זה לא יכרתו ממנו כי אין הכוונה רק להסיר המכה המחודשת: ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם וגו'. נראה כי לפי שהיתה המכה עולה ומתגברת אף אחרי דברו נצטער כי חשב שמא לא יסכים הש"י עם דברו שאם הסכים היה מפסיק ההתגברות מיד ולזה מה שצעק בחרדה על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה אחרי התפארו עליו: ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים מן הבתים כמ"ש מבתיך. ומן החצרות כמו שאמר ומעבדיך כי מעמד העבדים בחצרות ומעמד העם בשדות: ויצברו אותם וגו'. להגיד על רבוים. (ה) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו. ירצה וכבר ראה שהיתה הרוחה כמו ששאל ואפילו הכי לא קיים דברו לשלוח את בני ישראל אבל הכביד את לבו ולא שמע כאשר דבר ה' כי תלה הדבר להיותו ע"י תחבולה מהכישוף לפי שראה החרטומים שהייה להם יד בעליית הצפרדעים אע"פ שלא יכלו בהסרתם כמו שאמרנו ראשונה עד שבאת מכת הכנים שנא' בה ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכולו כי אז הודו ואמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלדים היא כי בזה כבר ראו והכירו יש אלוה מצוי עושה נפלאות למעלה מחכמתם. ממנו היתה זאת בלי ספק. ואם כה יעשה באצבע מה יעשה בחזקת היד: (ד) והנה באה המכה השלישית הזאת וכל הדומות אליה בלא התראה לשתי סבות. האחת שידמה זה למי שרודה בעבודה קשה ומכריחו לעשות דבר שפעם ראשונה מתרה בו שיעשה. ואם מאן ימאן מכה אותו וחוזר ומתרה בו שנייה. אם אינו שומע מכה אותו מכה אחר מכה ולא יסיר שבטו ממנו עד שיודה. וכן בכאן כשהתרהו ראשונה ולא קבל הכהו מכה ראשונה והתרהו שנית ולא קבל אין לו כי אם הכה ופצוע עד שיודה. ואחר שהודה בעקר אשר היו עליו, נגמר הסימן ההוא. והשנית לקוחה מהטבע והוא כי כמו שהיסוד כל עוד שיתקרב אל מקומו הטבעי תהיה תנועתו לשם יותר ממהרת. כן כל פועל כל עוד שיגיע אל התכלית יהיו פעולותיו יותר מהירות וחרוצות. וזו היא ראיה שכל אחד מהמכות אשר לא נתעכב בה בהתראה אבל הוא שוקד עליה וממהר להביא' היא סוף דבר וגמר ענין. והנה בזה הושלם סימן דצ"ך הבא על הוראת מציאות האל יתעלה: אמנם עדין נתחזק לב פרעה כי אע"פ שאמרו לו אצבע אלדים הוא הנה הוא הודה במה שאמר (שמות ה') מי ה' אבל עדין לא נתברר לו כי זה ה' הוא אלהי ישראל ושיש לו שום זכות עליה' לומ' שלח את עמי. ולזה צריך להתחיל סימן אחר שיתברר לו בו זה העקר: ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתייצב לפני פרעה הנה יוצא המימה וגו'. אז"ל במדרש (ש"ר פ' י"א) שלא היה צריך לצאת המימה כמו במכת היאור אלא מפני שמבריח פרעה עצמו בבקר בבקר והיה משכים ויוצא המימה להשמט מהם היה מגלה האל ית' אזן עבדיו שישכימו יותר ממנו וימצאוהו בביתו קודם שיצא והוא נכון. וגם שאינו דרך ארץ לבא אחריו אל המקום אשר יבוא שמה בלא צורך: ואמרת אליו כה אמר ה' שלח עמי ויעבדני כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערוב וגו' והפלתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע וגו'. ושמתי פדות וגו': (ד) הרי הדבר מבואר נגלה שזאת המכה ורעותיה המה מובאות לברר וללבן כי זה האלוה אשר הודו במציאותו יש לו בחינה והשגחה בקרב הארץ להפליא ולהבדיל עמו ועבדיו ממכות הארץ ההיא ותחלואיה אשר חלה בה. וכן בשנייה נאמר מחר יעשה ה' את הדבר הזה בארץ וגו'. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. וכן יתבאר בשחין: (ג) ולהיות זאת הכוונה המיוחדת באלו המכות לא הוצרך אל שיעשו בה בריאות חדשות בהפך המנהג הטבעי לגמרי רק שתתבאר ההבדלה וההכרה אפילו בדברים שקצתם הורגלו להתרגש בעולם. אמנם נזכר אליהם התפארות הזמן שהתחיל בצפרדעים כי לא ישוב אחור כמו שאמר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה וכן ירגיל זה בכל המכות הבאות כמו שיבא היטב. וכבר פרש"י ז"ל, שהפדות יהיה הדבר המבדיל ביניהם: ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ. כיון שאתם אומרים שבקרב הארץ יצאה השגחתו לכו זבחו לאלהיכם בארץ הזאת. ולמה לכם ללכת אל מקום מיוחד והנה משה ענהו כאילתו ואמר הן נזבח לה' אלהינו וגו': דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלדינו כאשר יאמר אלינו נזהר בדבריו שלא נזהר בהן כשיתברר שאין כונת הש"י שישובו והוא השיב שישלחם שיזבחו באחד המדברות להסתר שם מעיני המצריים רק שהרחק לא ירחיקו ללכת דרך שלשת ימים בלא צורך ושתועיל הזביחה הנעשית לארצו להיות גם לו גם להם עתרת שלום להסיר המכה ההיא מעליו והוא אומרו רק הרחק לא תרחיקו ללכת העתירו בעדי: ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר רק אל יוסף פרעה התל וגו'. אחר שהודה לשלוח להם לזבוח במדבר לא רצה לדקדק עמו עוד. וגם נתחסד עמו בענין התפלה שלא ימתין עד שילכו שם להעתיר כי למחר יעתיר עליו רק שלא יוסיף להתל לבלתי שלחם כשיראה הרוחה: ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו וגו'. (ה) ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת. ירצה שהכביד את לבו גם בסימן הזה השני כמו שעשה בראשון עד שהוצרך להשלים בבארו שלשת המכות המיוחדות בו. והנה היה ענין כובד לבו כי תלה הענין במזל המקום ושזה הענין נמשך מההבדל אשר בין מצרים לארץ גושן ולפי שידע משה זה, אמר והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב ושזו היא תחבולה ממנו לברר מתוך זה מה שרצה מההשגחה האלהית. ולזה באה מכת הדבר להוציאו מהשבוש הזה בייחוד אשר נאמר בה כי אם מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם בטענה זו. הנה יד ה' הויה במקנך וגו'. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר והרי זו הפלאה נפלאה מהראשונ' שאפי' במקום אחד יפלה ה' בין מקנה למקנה. זהו שנאמר וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד: (ה) ויכבד את לבו כי עדין פקפק בלבו שמא מזל הבעלים גורם והם תולים באלהיהם. והנה לא הוצרך עוד אל התראה מהטעמים שכתבנו. והוסיף להכותו מכת השחין אשר בה הודו בעקר השני הזה כמו שנאמר ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ירצה שלא עמד עוד בם טעמם ולא יכלו לכלכל דבריהם מפני המכה הזאת שהית' בחרטומים ובכל ארץ מצרים לבדם שאם היו גם אהרן ומשה וכל ישראל מוכי שחין איך נבהלו מפניהם ולא יוכלו עמוד. אמנם היה כח המכה הזאת יתר על הקודמות לה במה שנגעה יד ה' בעצמם ובשרם של המצריים וגם בחרטומים. ונלאו מבקש עלות לתלות בהם ולזה לא יכלו לעמוד והודו בעבורה בעקר השני הזה אשר כפר עליו באומרו לשלח את בני ישראל כמו שפירשנו ובזה נשלם סימן עד"ש בפנה זו: אמנם עדיין חזק את לבם כי לא נתברר להם העקר השלישי והוא שתתפשט יכלתו והשגחתו על הארץ כלה ועל כל מלכיה לעשות בהם כרצונו כמו שעשה בו כי הוא מה שכפר בו בתחלה באומרו (שם ה') לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח כמו שכתבנו וצריך שיתברר לו עוד כי זה אלהים אלהינו אלהי כל הארץ יקרא וזה בהביא עליהם מכות מופלאות חדשות בכמות ואיכות אשר לא נבראו כמותם מימות עולם כי זה מה שיורה היותם ביכולת מוחלט הרודה על ממשלת הטבע כלו שאם היו לפי המנהג הטבעי או ממשפט אלהי הארץ ומזלה יתחייב בהכרח כי מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש כי סבוב מערכות השמים הם חוזרין תמיד על משפטם וכן יסבו בלכתם. (ד) ולזה הביא עליהם סימן בא"ח שנתייחדו מהקודמות לבד בזה הענין עצמו כמו שאמר בברד אשר לא היה כמוהו למן היום הוסדה ועד עתה. ובארבה (שמות י׳:י״ד) לפניו לא היה כן ארבה כמוהו וגו'. אמנם באו בצירוף התפארות הזמן גם ההפלאה כי תמיד הגדיל והפליא לעשות כמו שיתבאר. ויאמר י"י אל משה השכם בבקר וגו'. ואמרת אליו כה אמר י"י וגו'. כי בפעם הזאת אנכי שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. במאמר הזה ביאר תכלית הביאור כי הוא דורך במכות ההנה הסדר והמהלך שאמרנו כי הוא יקרא השלשה סמנין הללו ג' פעמים כי במכת הערוב הראשונה לסימן השני אמר ויכבד את לבו גם בפעם הזאת. שירצה שכבר יתחיל לנהוג בכבדות בסימן ההוא כמו שעשה בראשון כאשר פירשנו. ועל זה הדרך אמר בכאן כי בפעם הזאת אנכי שולח וגו'. (ו) ירצה כי בסימן השלישי הזה ישלח את כל מגפותיו אל לבו עד שישלים זה הסדר אשר בו יודה בפנות האלהיות כאשר הנחנו: ובאר לו שהענין המתברר בכאן הוא למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ והוא הוא הדרוש כי עתה שלחתי את ידי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' ירצה אם היתה הכוונה לבד לברר לך שיש לו יכולת מה בארץ כבר יתאמת זה כשהייתי מכה אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ. אמנם העמדתיך ליפות כח זה המופת ולהודיע וללמד כי לא לבד יש לי כח בארץ אבל שתתפשט ממשלתי ויכלתי בכלה ואין בכל שריה ומלכיה שלא יחויב לעשות רצוני. והוא אומרו בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ: עודך מסתולל בעמי. לדעתי הוא כאומרו עודך מתעולל לשון נשים מסוללות, מדברי חז"ל (שבת ס"ה.) אמר כל דבריך היו דברי צחוק והתול לבלתי שלח את העם אמנם על פי דבריך הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד לא היה כמוהו במצרים וגו'. כי זהו המופת החותך על היכולת המוחלט כמו שאמרנו: ועתה שלח העז וגו'. (ו) לפי שאין הכוונה בזה בעצם וראשונה להכותם רק להראות כחו וגבורתו כמו שנזכר הודיעם כן: והירא נזהר ונשמר ואשר לא שם לבו הוא רשע קבל הרע בעונו: והנה להיות הדבר המתבאר בזה הסימן הוא היכולת המוחלט האלהי כמו שהונח ייחס אליו ית' העניינים אשר בו יחס מיוחד ופרטי מכל אשר היו לפניו. אמר וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה וימטר ה' ברד על ארץ מצרים. ייחס ב' פעמים המעשה אל עושהו להורות שלא נעשה כן בשום זמן ע"י מנהיג ממנהיגי הטבע כמו שיאמר בארבה (שמות י׳:י״ג) וה' נהג רוח וגו'. ולזה פירש ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז הית' לגוי שהוא הדבר המיוחד שבסימן. באומרו כעת מחר תפס כבוד ההתפארות. וההפלאה נתבארה באומרו רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד: וישלח פרעה וגו' חטאתי הפעם ה' הצדיק וגו'. אמר שכיון שנתבררו לו השני סימנין הראשונים הנקראים פעמים כנזכר הנה הוא היה חוטא בנפשו להמתין עוד אל מה שאמר לו כי בפעם הזאת אנכי שולח וגו'. כי היה לו להודות כי הוא הצדיק בכל מה שיאמר והוא ועמו הרשעים הכופרים בעקרים האלהיים וזהו עד שלישי מוכיח למה שאמרנו: העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלהים וגו'. ירצה רב עתה במה שנתן קולות וברד לברר זה העקר השלישי ואין צורך למכות אחרות. ולזה העתירו על הפסקתם ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד. ויאמר אליו משה כצאתי את העיר וגו'. למען תדע כי לי"י הארץ בכללה והוא העקר המבוקש: (ז) ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני י"י אלהים. שיעורו ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תדע כי לי"י הארץ תיראון מפני י"י אלהים והכוונה שיודע בהם כי טרם יבואו לידי הכרה זו על השלמות יגורו עוד פעמים אחרות מפני י"י אלהים וכלי זעמו אשר ישלח בהם ואמר להם זה כדי לזרזם וליראם אולי יכנעו לגמרי. (ח) וגם ראה בחכמתו לשתף עבדיו עמו לעוררם לתת לב על אבדם ושלא יעזבו ביד לב מלכם כסבור שכבר היה הדבר תלוי בהם ובמלכם ומזה מה שאמרו (שם) עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו'. מה שלא נמצא שדברו עד הנה דבר. וגם הזכירו לו אלו הדברים עצמם כשאמרו (שם) שלח את האנשים. הטרם תדע כי אבדה מצרים האם תמתין ליפול במה שאמר לך משה כי טרם תדע תיראון מפני י"י אלהים אין לך להמתין לזה כי כבר אבדה מצרים. אמנם מפני שלא השיבו כן תכף ומיד, היה דבר י"י אליו בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו' כמו שיבא: והפשתה וגו' לפי שאמר שהכה כל עץ השדה וגם כל העשב יבאר איך התבואות קצתם אבדו וקצתם נצולו וזכר הסבה. (ה) וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות וגו'. אמר שעם שראה שחדל המטר והברד והקולות ע"פ תפלתם הוסיף לחטוא ולעמוד במרדו בבקשו עלה ושחיתה בו יתלה זה הענין הנפלא. והנראה בעיני שטעה בו לפי מה שיורו הכתובים הוא שכבר חשב שזה הענין היה מחוייב לסבות מחייבות מהאותות הנפלאות ההוות בעליוני השמים ואם לא היו עד עתה אולי שלהיות העולם מחודש כדברי המנגדים אליו עדיין לא הגיע מצב הככבים אשר מכחם יולדו להם עד הנה וזה לא היה רחוק להיות כן ולזה ויכבד את לבו הוא ועבדיו עד שהיה דבר י"י שנית אליו: