עקידת יצחק · פרק ל״ד, ט׳

אמנם קודם שנתחיל בביאור אומר שמהידוע שלא יתכן היות גלות מצרים והמעשים המכוונים מגדולי האנשים כל שכן שימשך במקרה מהפחותים שבמעשיהם אבל היה מעצה עמוקה אלהית למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. מהיות זרעו זה מיוחס אחריו לשמור משמרת ה' מצותיו חקותיו ותורותיו לא עשה כן לכל גוי. והיה זה מהנמנע בחק טבעם אם לא בשיוקדם להם השעבוד הנפלא הלזה ביד א' ממלכי האדמה העז והקשה כל הזמן ההוא כי יקל להם אחרי זה לשמור משמרת ה' הנאותה אל כל בעל שכל וכמ"ש שמעיה הנביא אל רחבעם כשייעד להסגירם ביד שישק (ד"ה ב' י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות. וגם הקב"ה פירשו בפיו כשאמר משה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים לומר שאינם הגונים כמו שפירשו הראשונים ז"ל אמר לתשובת זה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ירצה כי ידע בצאתם משם אז יכנע לבבם. ואז ירצו לעבוד את ה' על ההר ההוא השמם לא מקום זרע וכו'. כ"ש במקומות היותר מוכנים. והוא מ"ש ע"י ירמיה הנביא (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך וכו'. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ירצה לכתך אחר עצתי ומצותי כמו אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳) וזולתו. וכל זה ביארוהו חז"ל במ"ש (במדרש תנחומא פ' וישב) לכו וראו מפעלות אלהים וכו' (תהלים ס"ו). אפשר שבשביל לשון של ארגמן שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו גזר הקב"ה הגלות על בניו אלא בקש הקב"ה לקיים מ"ש לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה וכו' (בראשית ט״ו:י״ג). והנה ענין הגלות אל הכוונה עצמה שאמרנו וכבר פירשנו המאמר הזה כלו בפרשת וישב שער כ"ח. ונתבאר שם שאין הכוונות האלהיות האלו הכוללים מכריחות את כתות האנשים לעשות מה שיעשו בהם אבל שהם נשארים בבחירתם החפשית לקבל עליהם עונש ושכר. ולזה כמו שכתב ספור מעשה יוסף ואחיו כלו שהוא היה במדרגת הסבה החמרים לרדתם שם אשר ייוחס הדבר כלם להם ולפעולתם כך ספר עכשו וכתב הסבות החמריות אשר מהם נעשה זה הגלות אשר היה ברשע פרעה וסכלותו אשר בקש כמה עלילות להחזיק בהם לעבודת עולם ולזה היה תחלת הספר מאמר: