עקידת יצחק · פרק ל״ד, י״א

כי להיות רבוי בני ישראל והפרות זרעם סבה ראשונה אליו אל גלותם ועוצם שעבודם כמו שהודה בפי' הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו הקדים להורות ענין רבויים בזמן קצר מספר רב ואמר כי שמות השבטים בני ישראל הם אלו הי"ב שזכר לבד. וכבר ירדו למצרים מהם ע' נפש בזמן מעט. ומזה יתחייב שאחר שימות יוסף וכל אחיו כל הדור ההוא לפי הערך יהיו באופן שיאמר עליהם ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו' ובזה הותר ספק: (א) וזאת היתה נסבה כי כשקם מלך חדש על מצרים אמר אל עמו הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו מלת ממנו אינה חוזרת רק אל עצום. והכוונה שכבר היו פרים ורבים במספרם יותר מהמנהג הטבעי: (ב) וגם כי העם ההוא היה עצום וגבור בטבעו יותר מעם מצרים כי יתכן שהיו חלושי המזג בערך שאר העמים אשר בערך העם ההוא הנמשלים לאריות כי על כן בחרו לנהוג בחכמת הקסמים ולאחוז בכשפים להשלים ע"י התחבולה מה שחסר טבעם על דרך שנאמר (משלי ל׳:כ״ה) הנמלים עם לא עז וכו'. וכן נאמר (קהלת ז׳:י״ט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים וכו'. וכן נאמר עליהם בישעיה (ישעיהו י״ט:ג׳) ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע ודרשו אל האלילים ואל האטים ואל האובות ואל הידעונים וכן עתה אמר הבה נתחכמה לו וכו'. נקח כלי אומנותינו בידנו. והוא להתחכם בתחבולות כנגדן פן ירבה עוד. ויראה שכל מחשבותיו הפחותות היו להחזיק בהם להיותם לו לעבדים לעולם בהם יעבודו הוא ועמו ויעשו בהם סחורה להיות משם מוצא העבדים לכל הארצות כמוצא הסוסים להיות להם לשם ולקנין וסוף דבריהם יוכיח באומרו (שמות י״ד:ה׳) מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. ולזה אמר הן עם בני ישראל רבים מהמנהג וחזקים בטבעם ממנו ואין אנו בטוחים מהם שלא יתקוממו להם בהתחדש סבה מהסבות והיה כי תקראן לנו מלחמה באחד ממלכי האדמה. ונוסף גם הוא. ירצה טורח שמירת העם הזה על המלחמה שתהיה לנו על שונאנו ולתרתי לא יכילנא ובעוד שנלחם בנו השונא הוא יעלה מן הארץ מעבודתנו. ואיפשר כי מאמר ונלחם בנו יסוב ג"כ אל העם. והכוונה שמתוך כובד מלחמת השונאים יוכלו הם להתחזק בעצמם ויתקפו באדוניהם וישמטו מהם וילכו להם כעבד שתוקף באדוניו המחזיקו ונשמט ממנו בעל כרחו ואם זאת היתה כוונת רש"י ז"ל כבר נוצל ממה שהשיגו הרמב"ן ז"ל: (ג) וישימו עליו שרי מסים וכו'. זהו ההתחכמות שהתחכמו להם בהמציא' לתת עליהם עבודה שתכניעם לקנות אותם לעבדים וגם שהערים אשר המה בונים בעבודתם יהיו להם ערי מבצר בשני קצות הגבול למנוע האויבים מבוא עליהם. וכבר תתחזק נפשם ממגורותם בעמל ישראל וגם מאלו הערים הבצורות היו שומרים שלא יצא משם עבד בלי רשות: והאשר יענו אותו וגו'. יאמר שלא נמשכו כוונתם בהכנעתם כי אדרבא היו מתאמצים בעצמם לאמר עשר ידות לנו במלכות כמונו כמוהם ויותר מהמה אנו משתדלים להחזיק את בדקי ולזה ויקוצו מפני בני ישראל וחשבו מחשבה אחרת להכביד את עולם ולהעביד אותם בפרך. והוא מה שפי' באומרו וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו'. והוא מה שסיים בו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך: (ו) ועוד באו עליהם בעצה עמוקה להשלים חזקתו בהם והיא כשימעיט הזכרים והשאיר הנקבות לתתם לעבדיהם להוליד מהם עבדים ילידי בית לעבוד עבודתם והותר לעשות מהם סחורה כמו שאמרנו ובחר בזה ע"ד תפסת מעט תפסת אלא שסכל השם עצתו במה שצוה כן למילדות העבריות אשר יראו אלהים: ויאמר בילדכן וכו'. כתב רש"י ז"ל כי בילדכן הוא כמו בהולידכן אלא שזה לשון קל וזה לשון כבד, ואני אומר כי בהולידכן הוא לשון מוסב אל היולדת ומשמעו שהיא יולדת על ידן אמנם בילדכן הוא מוסב אל הילוד. ומשמעו שהוא נולד על ידן והראשון הוא יוצא לג' פעולים והשני לשנים. ולזה אמר בילדכן הילוד אשר הוא נזכר בכח המלה וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ולא ראה לצוות שיעשו בפרהסיא כדי שלא ימנעו העם מהוליד וגם בנות לא יהיו להם ואין זאת כונתו: (ה) ותיראן המילדות וכו' הירא את דבר ה' גם הוא נזהר מאד מעבור מצות פי המלך כמ"ש החכם (משלי כ״ד:כ״א) ירא את ה' בני ומלך. ובמקום אחר (קהלת ח׳:ב׳) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת האלדים. ירצה שאפי' בדברים שמושבע ועומד עליהם מפאת האלדים נתן רשות לשמור מצות המלך באופן מה וראיה גדולה מאמר שמואל (ש"א ט"ז) ואיך אלך ושמע שאול והרגני ותשובת הש"י אליו עגלת בקר תקח בידך וכו' ולזה אמר בכאן כי לפי שיראו המילדות את האלהים לא רצו לחטוא במצות המלך שצוה אותן בילדכן את העבריות וראיתן וכו' והתחכמו בדבר ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים בענין ההתילדות וחדלו מהתעסק בו כדי שלא תחול עליהן מצותו אבל התעסקו בהחיות הילדים בהאכילם וכל צרכי חיותן, ולפי שלא ידע פרעה נקיון כפיהם נאמר ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר אליהן מדוע עשיתן הדבר הזה רצונו עסק ההתילדות ותחיין את הילדים ולא המיתן אותם כאשר צויתי אתכם: (ה) ותאמרנה המילדות אל פרעה וכו'. כי לא כנשים המצריות וכו' אין דרך העבריות לקרות המילדות להולידן כי בטרם תבא אליהם המילדת כבר ילדו להם ואין מביאין המילדת רק לרחוץ הילוד ולחתלו ולספק מזונו ואין לנו שום מקום לראות זה על האבנים רק אם יקרה בשום אחת מהנה שתקרא אותנו ללדת כי אז לא נמרה דבריך: וייטב אלדים למילדות וירב העם וכו'. ירצה שהטיב ה' דבריהם אל פרעה וקבל תשובתן וחדל מדבר אותן מטוב עד רע עם שלא נעשתה עצתו. וירב העם ויעצמו מאד הפך שני העניינים שכוונו. ובמדרש (ש"ר פ' א') שאפילו הרגילים למות בשעת הלידה או להיות סומין או חגרים לא היו כן בכל הזמן ההוא לתפלתן של צדקניות כדי שלא יאמרו שבדבר המלך עשו: (ה) ויהי כי יראו המילדות את האלדים ויעש להם בתים. אז"ל (שם) כי על בתי כהונה ומלכות ידבר. ורד"ק ז"ל בפסוק (תהילים ס״ח:ז׳) אלדים מושיב יחידים אמר כי ויעש להם בתים הוא ע"ד ויסתירם ה' בירמיהו (ירמי' ל"ו) והנכון כי כאשר יראו המילדות את האלדים ולא נמצא עליהם עלה ושחיתה להענישם כמו שאמרנו מה עשה תקן וייחד להם בתים ידועים שם תשבנה ולא תצאן להוליד את העבריות או להחיות הילודים בלי שירגישו בם המצרים: (ו) ויצו לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו. והכונה שכל איש שירא' המילדת נכנסת בבית העברי שיקחו את הילוד ההוא הנמצא שם איך שימצא וישליכוהו אל היאור רק הבנות תשארנה לסבה שאמרנו. ומה נכבד טעם כל הבן הילוד בלי פי' והנה ראה לגלות דעתו אל בני עמו לעשות כן מרוב חפצו שימעטו וישוחו. אמנם לא יצא כרוז בפומבי כדי שלא ימנעו מהוליד הבנות: (ז) וילך איש מבית לוי וכו' הרמב"ן ז"ל כתב כי מפני זריזו לקחת אשה כננד גזירת פרעה אמר כן. אמנם לפי פשוטו שכתב שעל ליקוחין הראשונים מדבר הקושיא במקומה עומדת. ולדעתי כי מפני שהמנהג באנשים כשיקחו אשה ממשפחתם שיבחרו מהנה האשה השוה לאיש במעלות המשפחה או למטה ממנו כגון בת אחי אביו או בת אחיו וירחיקו להפך הסדר להיות היא למעלה והוא למטה והדת תוכיח ומפני שזה שנה את דרכם וקפץ לקחת אשה למעלה ממנו אמר כי הלך איש מבית לוי כלו' בן בנו לפחות ויקח את בת לוי דודתו. ולזה האיש קרה מה שיספר והולך. ואולם לא זכר מי האיש הלזה ההולך לומר שעדיין לא היה עמרם נכר ונודע בשררה וכבוד יותר מבני שבטו כמו שהיה אחר שגדלו בניו ויתנבאו במחנה העברים. ושלזה נמשך מה שיספר אחרי כן מהיות אשתו קרואה להניק את הבן על דבר בת פרעה ולא הכירו אותה רק כאשה מנקת מן העבריות: (ח) ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב כו' זאת אומרת שילדתו למקוטעי' ולפי שרוב הנולדים כן הם נופלים מבני תשעה שקדמו והאמות מתיאשות מהם בתחלה. אמר שראתה אותו טוב ויפה בהשלמת יצירתו וגמר שערו וצפרניו ותקון איבריו ולא נתיאשה ממנו אבל נתנה לבה על הצלתו והוא טעם מאמר כי טוב בששת ימי היצירה רצוני שיאמר על מה שיחשב לסבה מהסבות שאינו טוב ואחר נמצא שהוא טוב כמו שכתבנו שם שער ג' ותצפנהו ג' ירחים הוא הזמן שבין תחלת ז' לסוף ט' כי כל אותו זמן הערימ' להראות עצמה כמעוברת ולא יכלה עוד הצפינו אם מפני שהיו הלקוחין השניי' מפורסמים והיו השומרים עוינין לה. אם מפני שהילד הולך ומתחזק וקולו נשמע: (ט) ותקח לו תיבת גמא כו'. ראתה בחכמתה להחביאו במקום שמבקשים האורבים להשליכו שם ע"ד שנ' (ישעיהו מ״ב:כ״ב) ובבתי כלאים החבאו וכו'. אמנם האשה הזאת עמדה לה חכמתה ותשם בסוף על שפת היאור. ואולי כוונה ג"כ שאם נגזרה גזרה עליו תתקיים על זה האופן ואחר ינצל ולזה ותתצב אחותו מרחוק וכו'. שאינה מונעת עצמה מן הרחמים: ובמדרש (ש"ר שם) למה השליכו ביאור כדי שיהיו חושבים האצטרולוגין שכבר הושלך למים ואל יחפשו עוד אחריו. וגדולה מזו אמרו (שם) שמהיום ההוא נתבטלה הגזירה מפני שראו אצטגניני פרעה שכבר לקה מושיען במים. אמנם כבר כתבנו בספקות שרחוק הוא שיחושו לזה ולא ימחו בבת פרעה: (ט) ותרד בת פרעה וכו' ונערותיה הולכות וכו'. אמר כן להודיע שלא נמצא עמה מי שימחה בידה מעשות זאת כי לא נשאר עמה רק השפחה המיוחדת לשירותה אשר אין לה רשות לפני גבירתה מטוב ועד רע. ולזה כשפתחה וראתה את הילד בוכה ותחמול עליו נגשה אחותו אל בת פרעה לדבר עליה אשר בלבבה ואין מכלים ואמרה מן העבריות כי מפני גזירת המלך להשליך בניהם אל היאור ימצאו רובם שכולות ובטלות ולזה תמהר להביא מהם יותר מזולתם: (ד) ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וכו'. ישתבח אל דעות ה' לו נתכנו עלילות להשיב נקם לצריו. ובחרדת רשע זה הכין לו כלי מות ע"י בתו אשר אהבתו להביא אל ביתו לגדל ולרומם מהרסו ומחריבו יתעלה הדרו ותנשא מלכותו: (י) ויהי בימים ההם ויגדל משה וגו'. וירא איש מצרי מכה וכו'. כלומר שראה המצרי שהיה מכה תמיד איש עברי מאחיו וכו'. לא שעכשו היה מכה אותו. וכבר אז"ל (שם) סבת זה ויפן כה וכה וירא כי אין איש כלל ויך את המצרי וכו'. ולזה תמה אחרי כן ואמר אכן נודע הדבר, וחז"ל אמרו (שם) נסתכל שאין עתיד לצאת ממנו בן הגון אם מפני שהם סוברים שהרגו בפני המוכה או שהרגו בשם המפורש או שהי' לו לומר ויפן כה וכה ולא ראה איש. אמנם לפי הפשט יראה שבמקומות שפנה לא היה איש אבל היה איש במקום שלא פנה ועכ"פ זאת היתה המעלה הראשונה מהג' אשר זכרנו בדברים אשר בשער: ויצא ביום השני וכו'. הרי זו המעלה השנית שנוססה בו רוח צדקה ומשפט לשפוט בין איש ובין אחיו. ולזה ויאמר לרשע למה תכה רעך מי שמך לאיש שר וכו'. למה שאמרו בתחלת ספר המדות שהנער אינו תלמיד הגון למדינית אמר מי שמך לאיש. ועל מה שנהג בהריגת המצרי כשר וגדול במאן דצבי מחי ומאן דצבי קטיל אמר שר. ועל הראותו עצמו כשופט מוכיח ומוסר אמר ושופט. (יא) הלהרגני אתה אומר כו' לפי שלא נתן להרוג הרודף רק בעת רדפו להציל הנרדף ממנו ואפי' כנפשו. אמנם אחר שהכהו כבר נמסר הדבר לב"ד ואין רשות לשום אדם ליגע בו לזה דקדק הרשע מאמרו של משה באומרו למה תכה בלשון עתיד כי יאמר זה לבא עליו להרגו קודם שיכה רעהו ויהרגהו מה שלא יכול לעשות כן אם היה שכבר הכהו ולזה אמר האתה אומר דברים אלו להרגני מטעמ' כאשר הרגת את המצרי ויירא משה כו'. אכן נודע הדבר דרך המדרש (שם) ידועה בענין הגלות: ולפי דרכנו אין צורך שכבר חשב שלא נודע בשום פנים. ומדרש אחר (שם) א"ל והלא אתה בן עמרם ומי שמך לאיש שר ושופט עלינו אני אלך ואלשין כו'. וע"ז ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר הרי שסבבו פני דבריו אל היותו בן עמרם לא אל הריגת המצרי והוא נכון מהטעם שאמרנו: (יב) ויברח משה וכו' וישב בארץ מדין ימים רבים ויהי היום נזדמן לו לישב אצל הבאר. ולכהן מדין שבע בנות ותבאן ותדלנה וכו'. כי מן הבא' ההוא ישקו העדרים. ואחשוב כי הנערות האלו מפני צניעותם היו מקדימות וממלאות את הרהטים כלן ומשקות את צאן אביהן בבת אחת לפי שאם לא ימלאו רק שוקת אחד והרועים ימלאו את השקתות כלם וישקו איש שלו ימצאו שם ביניהם זמן עד אשר ישקו כל העדרי' ואין דרך ארץ לבתולות הצנועות להיות אצלם כל כך וכ"ש שיבאו יחד להשקות. והנה מצד רבויין יוכלו להזדרז לעשות כן. אמנם הרועים דנו אותם לכף חובה וחשבו כי מגאוה וגודל לבב להיותן בנות הכהן היו עושות כן כאלו כל הארץ לפניהם לעשות הישר בעיניהן. ולזה קדמו אותו היום ואחר שדלו הנערות כמנהגן ותמלאן את הרהטים להשקות את צאנם באו ויגרשום מאצל הרהטים והשקו את צאנם במים אשר דלו להן. ויקם משה ויושיען לפי שעה ולימים הבאים והוא במה שהטעים להם טעם מעשיהם וטעמו כי טוב הוא והמה קבלו התנצלותם הוא מ"ש איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו. וזאת היתה המעלה השלישית כי יעמד לימין עשוק להושיע משופטי נפשו: ויאמר אל בנותיו ואיו וגו'. יתכן ששלחו אחריו והפצירו בו והביאוהו אל הבית לאכל לחם ויואל משה וגו': (יג) ותלד בן ויקרא שמו גרשום וגו'. לא קרא אותו אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שעדין הוא ברוח מחמת מלך מלאכי מות והוזקק להתהלך מגוי אל גוי. וגם שם לא היה בטוח ואיך יאמר ויצילני מחרב פרעה אך קרא אותו גרשום לרמוז שהוא מגורש מארצו ומעמו וזהו מה שפירשו באומרו כי אמר גר הייתי בארץ נכריה תאר עצם הגירוש וזה כי מי שדר חוץ לארץ מולדתו ברצון נפשו יקרא גר לא מגורש אבל מי שדר שם על כרחו או חוץ מרצונו הוא מגורש באמת וכמ"ש (שמואל א כ״ו:י״ט) כי גרשוני מהסתפח וגו'. ואמר הטעם שאני קורא אותו גרשום מלשון גירושין הוא מפני שאיני גר בארץ זרה ונכריה לי ולחפצי אלא שאיני רשאי לשוב ממנה. אמנם כשהובטח מזה קודם בואו למצרים שנאמר לו לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך אז קרא לו אל הבן הנולד לו אז אליעזר כי אלהי אבי בעזרי כו' (שמות י״ח:ד׳). וזה טעם (שם) ושם האחד כי הוא היה השם הראוי להיות ראשונה ומה נאה זה הפי' וכמה יועיל בפירוש וזה לך האות כי אנכי שלחתיך כמו שיבא שם בשער הבא בע"ה: (יד) ויהי בימים הרבים ההם כו'. הרמב"ן ז"ל דחק עצמו בפי' הפסוק בזה ואמר כי מפני שנמשך מהזמן כששים שנה מיום צאת משה מפני פרעה עד שהיו אליו הדבור מאת הש"י שישוב למצרים בשליחותו. והיה נראה מהספור שכל הדברים האלה היו נזכרים ונעשים תכופים בשעה אחת בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה. ויהי בימים הרבים ההם שעמד משה בורח מפני פרעה ועמד במדין וימת בימים הרבים ההם בסופם מלך מצרים כו' כמו שכתוב בפירושיו: ואני לא ראיתי בזה צורך ולא קצת צורך כי זה נתבאר היטב בקרוב כשיאמר (שם ז') ומשה בן שמונים שנה ואהרן כו'. בדברם אל פרעה: והנה הרלב"ג ז"ל כתב גם כן שעל הימים הרבים שעברו מצאת משה ממצרים עד שהוליד גרשום אלא שהוסיף שבהם מת מלך מצרים וקם תחתיו מלך אחר שהכביד את העבודה עליהם מאד עד שנאנחו בני ישראל ממנה ותעל שועתם וגו'. כי לפי הנראה מהכתובים לא היה צרה גדולה בעת אשר נולד בו משה שהיו מחדשים עליהם גזירות תכופות וצרות זו לזו. והנה לפי דבריו חסר העקר שהיה לו להודיע שאם מת מלך רשע שקם תחתיו רשע הימנו: