עקידת יצחק · פרק ל״ד, י״ב

ובמדרש (ש"ר שם) מפני שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וכן ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים ועל הימים שמת בהם מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה אע"פ שהיו מעטים הכתוב מדבר. וזה הוא דבר מוסכם מהחכמה הטבעית שכל מי שירגיש יותר בתנועה ירגיש מאד בזמן עד כי לזה יארך מאד בעיני הסובלים הענינים המכאיבים כמו שהוא נראה קצר בעיני היושבים על דברים מענגי' כאשר כתבנו אצל ויהיו בעיניו כימים אחדים שער כ"ה (ח"ב): ואולי ירצה לפי דרך חז"ל כי בימים ההם שמת בהם מלך מצרים ועברו ימי בכיתו ימים רבים כי כן ימלאו ימי החנוטים דכתיב (בראשית נ׳:ג׳) ויבכו אותו מצרים שבעים יום ק"ו למלכם כפלי כפלים כי אבל כבד הי' למצרים כמנהגם לאמר על המלכים והשרים. ובימים האלה נתקבצו כל מצרים לספוד למלך ולבכותו והטילו על ישראל שיעשו הספד מר הוי אדון והוי הודו כמשפט העבדים. והנה הם הסיחו את דעתם מהספד המלך ובכיתו. ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו צעקה גדולה ומרה וכי רבה צעקת העם טף ונשים לא ננעלו שערי שמים אל דמעם ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה: (יד) אמנם הנכון בדרך הפשט כי הכתיב הזה הוא כענין (שם כ"ח) ויצא יעקב מבאר שבע וגו' וכענין (שם ל"ט) ויוסף הורד מצרימה ונו' וכדומה כי לפי שכבר פסק מספור שעבוד ישראל במצרים ומה יעשה בם לעפר בלידתו של משה ותצאותיו ובריחתו אל מדין ושאר עניניו. ורוצה עכשיו לחזור להשלים ספור הענוי והשעבוד ולהודיע ענין גאולתם כחוזר אל חחלת הענין הראשון. אמר ויהי בימים הרבים ההם שאמרנו תחלה שמתו בהם יוסף ואחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו כו' ושמת בהם מלך מצרים הראשון האוהב אותם ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידעם וחדש עליהם גזירות קשות ורעות לאמר הן עם בני ישראל כו' הבה נתחכמה לו וישימו עליו וגו' וימררו את חייהם כו'. עד כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. כי באמת בכל אלה הימים הרבים נלחצו עד מאד. ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו'. והנה הפירוש הזה הוא נכון מאד: (יד) ותעל שועתם אל האלדים וכו'. הסובל הצרה והצער גם כי יזעק וישוע כי גדל כאבו. לא יסור ממנו נגע לבבו. אם לא שיכון על דרך התחנה והבקשה לזעוק אל ה' ויענהו וממצוקותיו יוציאהו והוא מה שאמרו דוד (תהילים קט״ז:א׳). אהבתי כי ישמע ה' וגו'. כי הטה אזנו לי וגו'. אפפוני חבלי מות וגו' ובשם ה' אקרא. חנון ה' וצדיק וגו'. ירצה אהבתי את תחנוני לאשר ישמע ה' את קולי בעבורם. וכן פירשו חכמינו ז"ל זה הספוק במסכת ראש השנה (י"ז.) כי אע"פ שיטה אזנו לי וישמע צעקתי ובכיי ובכל ימי לא אחשוך פי מזעוק אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני כל עוד שלא אבקש מלפניו על ההצלה מהם צרה ויגון אמצא ולא תועילני הצעקה. ואם אמנם בשם ה' אקרא להתחנן לפניו לומר אנה ה' מלטה נפשי חנון ה' וצדיק וגו'. וע"ז הענין כל עוד שישראל היו נואקים נאקת חלל מן העבודה ולא היו מכוונים לזעוק לפניו על בקשת הצלתם לא נזקק אליהם. אמנם בשכוונו אליו בתפלותיהם כענין שנא' ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה מיד וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו וגו'. וזהו וירא אלהים את בני ישראל וגו'. כי ראה שנתחדש בהם ענין התשובה ותוכן התפלה והצעקה לפניו ית' מה שלא עשו כן בימים הראשונים רק שנאנחו מן העבודה: וידע אלהים. והכוונה שהוציא אל הפועל מה שידע מענין גאולתם מהם כך יתכן לפרש הכתוב הזה מצד מה שיראה ממנו. ועוד נתבאר אמתתו בפירוש ראה ראיתי את עני וגו'. ועתה צעקת בני ישראל באה אלי וגו'. כמו שיבא בשער אשר אחרי זה וזהו מה שרצינו אליו בפירוש זה החלק מהספור: