עקידת יצחק · פרק ל״ב, י׳

ואולם מה שאחשוב שהיתה עקר כוונתו בזה הוא לפסוק ולגמור דין בספק אחד שנסתפק בדרוש הזה הנפלא שזה תוארו. אחר שהנפש ההיולאנית בתחלת ענינה הוא כענין הכנה והתחלה אל האצילות ההוא הנבדל המתעצם בו כמו שכתבנו ראשונה מי יתן ונדע אם ההכנה ההיא תדבק עם הגוף בהפסדו כאשר נתהוותה ונתקיימה באמנה אתו או אם תתדבק אצל העולם הנבדל אשר נתעצמה בו. וזה שאם נניח שתתדבק בעצם הנבדל ירצה שיתהפך הדבר ההוא מהיותו היולאני אל עצם נבדל רוחני והוא פלא. אמנם אם יונח שתתבטל הנה באמת יחלש מציאות השארות הנפש ההיא הנקנית משני פנים. האחד כי איך יתכן שישאר העצם ההוא המתעצם מזולת הדבר אשר הנחנו שנתעצם בו. והשני שכבר יהיה הענין הנשאר דבר אחר זולתי זה האיש הרמוז מאחר שלא יהיה הוא ולא דבר ממנו. והנה אחר שהיה זה בלתי איפשר כלל בחק זה הדרוש. חוייב אם כן אמות הענין הראשון והוא שהכח ההוא ידבק בעצם הנבדל וישאר עמו קיים נצחי כי הכח הזה על זה האופן אינו דבר מורגש חומרי שיהיה נמנע זה ההתעצמות בו כמו שנתבאר עניינו היטב בשער ההוא הו' שזכרנו. שם בארנו השלש מדרגות אשר בהנה יעלה האדם אשר הראשונה מהם היא היותה על זה הכח. ומשם יעלה אל התיכונה והוא השכל הקנוי אצל החוקרים הנקנה. וממנו אל השלישית אשר קראוהו שכל נאצל. אשר אצלם ימצאו כל שלמיות האדם לפי מדרגותיהם והנה כלם מתעצמים יחד בחייהם ובמותם לא נפרדו כלל. ובמדרש הנעלם (זוהר פ' אחרי) מה שיספיק להאיר עיני החכמים בדרוש הזה הנפלא תאנא והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (ש"א כ"ה) נשמת אדוני מיבעי ליה אלא כמה דאמרן זכאה חולקהון דצדיקא דכלא אתקשר דא בדא נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה אשתכח דנפש צרורה בצרור החיים. ראה כמה הפליגו להראות ענין החקירה הזאת ואמות המשפט עליה אחר שלא נעלם ממנו כי השמות האלו אשר הזכירום מנפש רוח ונשמה הם עצמם המדרגות עצמן שזכרנום הנה כמו שביארנו שם. וזאת היא עצמה כוונת החכם במאמר הזה שהיינו עליו באומרו יעקב אבינו לא מת לפסוק ולומר שהשלמות הזה הראשון המכונה אצלם בנפש הוא נשאר בלי ספק ואין משיחין ואין טוענין עליו מטענת הסעודה לומר שהוא היה ממש מן הכחות הסועדים ואיך ישאר אחר שתעקר השלחן מלפניהם שאין טענה זו טענה כי יספיק ההתעצמות ההוא להפרידו מההיולאניות ההוא וליקח אותו אליו. ולמה שהיה הענין ביעקב אבינו על זה האופן ממש. רצוני שכבר. היו לו שלשה שמות כנגד שלשה נפשות אלו תלה הדבר הנכבד הזה בו. וזה כי הוא נקרא יעקב בבחינת השלמות הראשון הנקרא אצלם נפש. ישראל אל שלמותו השני המתעצם כן הנקרא אצלם רוח. והשלישי מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ט) שנקרא אל שנאמר (בראשית ל"ג) ויקרא לו אל אלהי ישראל והוא כנגד השלמות האחרון הנקרא אצלם נשמה שהזוכים בו הנם מועטים. ולזה אמר בחכמה עצומה יעקב אבינו לא מת לומר כי זאת הנפש ההיולאנית אינה מתה בצדיקים אבל שהיא מתעצמת עם השכלים המתעצמים עמה ונשארת עמהם. והוא מה שדרשו היטב מהמקרא ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי שם הבטיח לו בשני שמותיו אלה המורים על שני אלו העניינים האיפשרים להמצא בהרבה מהאנשים. יאמר שימצאו שניהם חיים וקיימים ונשארים לעולם. וכמו שאמרו (ברכות י"ג.) לא שיעקר יעקב ממקומו. אלא שיהא ישראל עקר ויעקב טפלה לו והעקר והטפל אינם זזים זה מזה לעולם. ובשני שמות אלו הקישו לזרעו לומר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וענין ההקשה הזאת וכח למודה הוא זה שאם יאמר הכתוב כי הנני מושיעך מרחוק ומארץ שבייך אז יובן ראש הכתוב האומר אל תירא עבדי יעקב וכו' עד סופו כלו על הזרע ככל המון הכתובים על זה האופן, עכשיו שחלק ואמר הנני מושיעך מרחיק ואת זרעך מארץ שבים. יראה שהוא עצמו נזכר ונפקד בישועה זו מלבד זרעו. ויראה שהוא אז בחיים בשמותיו אלו הנזכרים שם כמו שזרעו הנושע הם באלו החיים. ודוגמת כל זה ממש בספור אומרו אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי. ויאמר אלי וכו'. ועתה שני בניך וכו' כמו שנשאר שם ב"ה. והנה מפני ששמע השומע והבין כוונתו הקשה עליו בכדי אמאי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא כלומר אם כדבריך כן הוא שהצורה ההיולאנית הזאת היא נקשרת ונשארה עם הנאצלת למה יבכו למת וינודו לו מאחר שלא נעדר ממנו האישיות עצמו אשר הוא עליו, מזמור שיר מיבעי ליה. והיה ראוי שימצא רושם אמתת זה הענין בפרסום המנהג אבל צערם והספדם יורה שכבר אבד ממנו דבר מעצמיותו עליו ראוי להספיד ולהתאונן. וכבר תקבל החכמה מופתים כאלה בקצת הדרושים כמו שכתב החוקר פ' י"ד מאמר ז' מהמדות אמר כי הדבר המפורסם אשר יפרסמו אותו עמים רבים פעמים רבות לא יאבד מכלי. והוא טעם מה שהקפיד שאול על המחוללות הכה שאול באלפיו וכו' (ש"א י"ח). והזכיר חנטו חנטיא וקברו קבריא כי הכל הוא ממין האבל וההפסד המיוחס אל הקוברים. והשיב מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא וכו'. שהיא תשובה נצחת לפי הענין כמו שאמרנו. וכדאי הוא המקרא הזה לבטל הדעת הלקוח מהמנהג והפרסום אשר בכל ההמון כי לא מחכמה עשו. רק אם היה על דרך בכו לאובדים ולא לאבדה (מו"ק כ"ה:) או שהבשר עליהם יכאב כמו שאמר (ברכות ה':) על שופרך קא בכינא וכו'. וזה דמיון ורעות רוח. ולזה הענין אפשר שכיון רש"י ז"ל באומרו ומאי דחנטו חנטיא וספדו ספדיא אינו אלא שנדמה להם שמת ואינו כן כי על דרך האמת אין לבכותו ולסופדו אחר שלא מת אמנם אמר על עצמו הנה אנכי מת ואלהים פקד יפקד וכו'. ונאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם לפי שגויעת הגוף היא הכרחית אף לקדושים אשר בארץ המה לאותו הכרח טבעי שכתבנו בפירוש המזמור אשר משם יפרד והיה לד' ראשים אשר יראה רמזום חכמינו ז"ל באומרם (סוכה כ"ט.) על ד' דברים חמה לוקה וכו'. וזה כי באומרם חמה לוקה או מאורות לוקין (שם) כוונו אל אסיפת המאורות הגדולים המה השלמים אשר מעולם אנשי השם כאומרו (יומא ל"ח:) וזרח השמש ובא השמש וכו'. עד שלא כבתה שמשו של עלי זרח שמשו של שמואל ונאמר (דניאל י"ב) ומצדיקי הרבים כככבים. ורמזו (סוכה שם) אל הסבות אסר מהנה תתחייב המיתה על כל פנים. וזה שאב"ד שמת ולא נספד כהלכה הוא מה שאמרנו מהלחות השרשי שנתך ולא נתחלף בכיוצא בו והוא דבר שאינו נרגש לשעתו. והשני כשיתחייב לסבה מה, שכנו אותו אל משכב זכור והוא תגבורת הכחות או היכולת המתפעלים על הפעולות ושבוש סדר הנהגת הגוף וקלקולו. והשלישי כשיפסד לסבה או סבות הכח הזן אשר ישפך עמו דם הכח החיוני שהוא אחיו תאומו כדבר שנאמר (תהלים ק"ז) כל אוכל וכו'. והרביעי למלאת ימי הנערה המאורסה היא הנפש הנכבדת לבוא אל בית חופתה אשר היה שם אהלה דכתיב (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולפי שאין המלט מזה בשום פנים אמר שצעקה ואין מושיע לה. ואפשר שרצו בזה לומר שאם לא היתה הנשמה העליונה אנוסה בעולם הזה כלל מכח החומר ומעשהו שאפשר לה לחיות תמיד ולהחיות הגוף עמה כמו שהוא הענין באליהו ז"ל וזולתו כנזכר. אמנם מה שאמר במאמר הקודם (סוכה שם) על ד' דברים מאורות לוקין על כותבי פלסתר וכו' אחשוב שכוונו אל ד' סבות חצונות אל המסובב עצמו לקוחות מרוע אנשי דורם אשר לפיהם ראוי שילקו מאורותיהם ויאספו נגהם לעיניהם. ושלא יראו אור פני החכמים המזריחים נר מצוה ואור תורה בעולם. וכמו שאמר הנביא (ישעיה כ"ט) יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר וזה המאמר קרוב מאד למה שאמרו (סנהדרין (ק"ג.) ד' כתות אינן מקבלות פני שכינה וכו' כי כותבי פלסתר לפי מה שפירש רש"י ז"ל שכתב מכתבי עמל לשום דופי אל אדם לכתוב בשמו מה בלא צוה הן עצמן כת מספרי לשון הרע שמיחסים לאדם מה שלא צוה ולא דבר ולא עלתה על לבו, ומעידי עדות שקר הן הנה כת דוברי שקרים שהם ממציאים המצאות בדויות להעמיד ולקיים כוונתם המקולקלת בשקריהם ובפחזותם. ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל הוא משל נאות על כת לצים כי זאת לעגם בליצנותם כמתלהלהים ?ורו זיקים באזני שומעים ואמרו הלא משחקים אנו וברוב הזמן נמצא היזקם גדול כמו הבהמה הדקה יראה נזקה מועט ולסוף ימצא הנזק מרובה בארץ ההיא. וקוצצי אילנות טובות אלו החנפים שנושאים פני הרשעים בעלי הזרוע. והוא סבה עצומה למעט הצדיקים והשלמים ולגרשם מפניהם. וכמו שאלו הד' כתות הם נפרדות מפני שכינה שנאמר בהם (תהלים ה') לא יגורר רע. דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (שם ק"א), משך ידי את לוצצים (הושע ז'), כי לא לפריו חנף יבוא (איוב י"ג), כך הם ראויים ליטרד מלפני החכמים והשלמים. ומפני רעתם נכבו מאורותיהם לעיניהם. ואם שהם זורחים שם בבית מנוחתם. אמנם הם נשארים זולתם חשך ולא אור עד יכירו את ענשם והתודו את עונם ועליהם יזרח אור אחר ממינו כמה שאמרו עד שלא כבתה וכו'. וזה דבר נכון יסבלוהו יפה אלו המאמרים. ובפתיחת הספר אשר קראונה מבוא שערים פירשנום לענין סבות קיצור השכלים האינושיים בהשגותיהם גם נקל הוא ליחס אליהם הסבות אשר בעבורם יפלו האנשים בחטאים המגונים כי כל אלו הדברים הן קרובים ודרך אחד להם. ואיך שיהיה נתבאר טעם פירוש אמרם יעקב אבינו לא מת היותו כמו שביארנו וכבר נמצא בתלמוד מעשים מוכיחים וספירים מעידים על שיהיה כבר צד ענין הגוף עצמו עם זאת הנפש כענין הנפש עם הנשמה האצולה עד שכבר ימצא לו עמהם צד מה אל הקשור והעירוב שיספיק להעמידו על קיום מה משאר הגופים. ונניח עתה לאליהו ז"ל, ולריב"ל, לפי מה שסופר מחז"ל (כתובות ע"ז:) למה שנדבר בו בשער האחרון ב"ה. וגם לרבינו הקדוש ז"ל שסופר בפרק הנושא (כתובות ק"ג.) דכל בי שמשי הוה אתי לביתא שהוא ענין ההתלבשות הרגיל אצל החכמים אשר נדבר ממנו בפירוש פרשת בעלת אוב שער ס"ה ב"ה. אמנם נקח ראיה ממה שאמרו (בבא מציעא פ"ד:) שנתקיים רבי אלעזר בר"ש י"ח שנים אחרי מותו והיו שומעין מפיו הוראות כל הזמן ההוא וגם במסכת שבת (קנ"ב:) הנהי קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו רבי אחא בר יאשיה אתו אמרו ליה נחר בן גברא אתא "אל רב נחמן מאן ניהו מר אמר אנא אחא בר יאשיה אמר ליה ולאו אמר רב מארי עתידי צדיקי דלהוו עפרא אמר ליה ומנו מארי דלא ידענא ביה והא קרא כתיב (קהלת י"ב) וישוב העפר על הארץ כשהיה א"ל דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי דכתיב (משלי י"ד) ורקב עצמותיו קנאה מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין כל שאין קנאה בלבו עצמותיו אין מרקיבין. כל אלו הענינים והדומים להם הם נפלאים מספור שאם כפשוטן הן הנה יצדק יותר מאמר רש"י ז"ל. והנה עם זה נתבאר מה שרצינו אליו בזה הדרוש הנכבד הראוי שידרש בו במקום אשר יספר הכתוב מחיי יעקב אבינו ופטירתו מן העולם כמו ששמוהו רז"ל לנושא במאמר הזה כוונו לביאור באומרם יעקב אבינו לא מת במאמר הנביא אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל. ויראה שאל זה הדרוש עצמו כיוון הנביא באומרו וכל בניך למודי ה' וכו' בצדקה תכונני וכו' הן גור יגור וכו' (ישעיה נ"ד). אמר ראוי שיהיו הבנים למודי ה' לעשות צדקה ומשפט ושיתרחקו מעושק כי הוא כלל גדול בתורה סור מרע ועשה טוב כי בזה לא יראו מעושק הממונות ולא ממחתת זאת הנפש ההיולאנית אשר יפוחד עליה שלא תחיה אחר מיתת הגוף כמו שאמרנו כמו שעל זה הענין אמר ואל תחת ישראל. ומפני קורבת זאת הנפש אל הנשמה הנאצלת אמר (שם) וממחתה כי לא תקרב אליך. הן גור יגור אמר כי ענין היות כל הצורות ההיולאניות גרות בארץ דירת עראי וחזרתם אח"כ לאפס, מאותי היה שכן גזרה חכמתי שבהפרד תכונת נושאיהם תבטל גם היא. אמנם מי גר אתך עליך יפול אבל ענין הצורה ההיולאנית הגרה עמך לא יתבטל אבל עליך יפול וישכון וימצא במחיצתך: הנה אנכי בראתי חרש וכו' (שם) אמר כי הוא יתברך ברא הטבע על ענין החרש הנופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו. וזה למה שמוציא כל הוויותיו פירוש החום השמשי ואנכי בראתי משחית לחבל כי זה הטבע בעצמו הוא אשר יחייב הפסדם למה שחוייב הפשט הצורה בהתחדש זולתה. אמנם הענין הזה אל עצמותך לא יגש כי כל כלי יוצר עליך וכו'. וזה כנוי לכל הטענות שאפשר לעעון ע"ז הדרוש כגון זה שאמר החכם אין משיחים בסעודה ויתר הטענות אשר זכרנום בשער הו' כי מהם שידמו לכלי קרב מצד מה שמראים שום טעם בדבריהם. ומהם שאין בהם ממש רק אונאת דברים וגבורת לשון לבד. ואמר כי אלו ואלו לא יצדקו בזה כלל. זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה' (שם) כי הטוב הזה הוא עצם השכר הנתן לצדיקים חלף עבודתם מאתו ואין זולתו במה שתודיע למין האדם חבה יתירה על שאר החיים. וזאת היא הראיה היותר עצומה שבזה הדרוש כמו שאמרנו וכמו שאמר החכם (קהלת א') מה יתרון לאדם בכל עמלו וכו'. והוא ענין נכבד מאד בעיני. יראה שכוון הנביא לגזור משפטו כמו שכן הותר כוונת החכם בעל המאמר. ואחר שדברנו עד הנה נזכור הספקות הנופלות בזה הספור אשר אנו בביאורו כמנהג: