עקידת יצחק · פרק ל״ב, י״א

א למה זכר מה שחי יעקב בארץ מצרים אחר שכלל אותו אחרי כן בכלל כל ימי חייו: ב במותר הנופל בדברי יעקב אבינו בצואת הקבורה כי ראשונה אמר בלשון שולל אל נא תקברני במצרים ואחר כך בלשון מקיים ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם דהא ודאי האחת בכלל חברתה. גם יש להתבונן בצורך הקבורה שכל כך נעשה ממנה עקר בכתוב אצל האבות וזולתם: ג בסידור דברי יעקב אבינו אל יוסף שעם שכוונתו להודיע כי עוד לו ברכה בה יוכל להוסיף לו שכם אחד על אחיו עדיין יש לדעת מה ענין ברכה זו. וגם לדקדק מה טעם אומרו ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם שהרי לא היתה בכורת יוסף לענין חילוק הארץ כלל. גם מאמרו ויברך אותי נראה שהוא מותר יספיק כשיאמר אל שדי נראה אלי בלוז ויאמר אלי הנני וכו': ד אומרו ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכו'. וכי היה דבר ה' בפי הנביא ללעג מאחר שלא היו לו בנים אחרים עד הנה. וגם מה שתקן אנקלוס לא הועיל כלום אחר שלא היו לו אחרי כן. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שהיו לו ולא הזכירם הכתוב שאין צורך, לא יסבלהו הדעת כי צורך גדול הוא להודיע שהיו בנים רבים ליוסף הצדיק ושנתקיימו בו דברי יעקב אביו וכי לא עדיפי כשם בת אשר סרח (במדבר כ״ו:י״ט) או כהזכירו את ער ואונן בכל מקום שהזכיר תולדות יהודה (שם) ואלו שהיו בחיים הם ובני בניהם בכלל שבטי ישראל לא יזכרו ולא יפקדו לעולם: ה כי לפי פירוש רש"י ז"ל היה לו לומר ואני בבואי מפדן וכו'. בשעה שהשביעו לא בזכרו הסבות אשר בעבורם יוכל לברך כן את יוסף. ו אומרו וירא ישראל את בני יוסף ואמר מי אלה ויאמר יוסף וכו'. ואח"כ ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ויגש וכו'. כי היה לו להחליף הסדר לומר ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ויאמר מי אלה ויאמר יוסף וכו' ויגש אותם אליו וכו' ולמה לא סדרם יוסף מתחלה כרצונו כשהגישם אליו עד שהוצרך להוציאם מעם ברכיו וגם השתחואה זו אז למה. ועוד בשלמא נטילת הבכורה מראובן כמו שהעיד הכתוב (ד"ה א' ה') ובחללו יצועי אביו, אבל ממנשה לאפרים למה. ועוד אומרו את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ודאי נראין דברי מותר כי ידוע הוא כי שמאל האדם נימין חברו העומד נכחו: ז אמרו שכל את ידיו כי מנשה הבכור שמזה הטעם לא היה לו לשכלם וגם שלא נמצא בדגוש כיוצא בו לפי תרגום אנקלוס: ח אומרו האלהים אשר התהלכו וכו' האלהים הרועה וכו' המלאך הגואל וכו' כולי האי למה לי: ט למה ירע בעיני יוהף בשעור ההוא בתת הבכורה לצעירו כי שניהם בניו ופועל ידיו וכבר התחיל הרמב"ן ז"ל להתיר ספק זה: י אומרו ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וכו' היה לו לומר ידעתי בני ידעתי כי זה הבכור שים ימינך וכו' כי מה היה יוסף יודע מה שעתיד להיות. וגם שיש לדעת מה היתה כוונתם ז"ל (ב"ר פ' צ"ז) באומרו ידעתי מה שעשו לך אחיך וידעתי כי זה הבכור כי מה ענין זה לזה. ומה טעם אשר לקחתי וכו' בחרבי ובקשתי. ומעתה נתחיל בביאור: