עקידת יצחק · פרק ל״א, י׳

אמנם המחוייב מכל מה שאמרנו כי שלא יצוייר שלימות כל הנמצאות בפרטיהם וכלליהם רק במציאות וקיום אלו הנמצאים העליונים כלם שהם עקרי העולם ויסודותיו ואם ישוער שיפסד או יבטל אחד מהם א"א שיתקיימו אבל יתחייב ביטולן והפסדן כמו שיאות מהיות הכל מלאכת הצור תמים פעלו אשר לא יפול בה מותר או בטל אבל הכל הוא מקושר זה בזה ומתקיים זה עם זה. וההפך על דרך שאמר הכתוב (ישעיה נ"א) כי שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה וכו'. יורה שא"א בהפסד היסודות התחתונים אם לא יצוייר הפסד בעליונים וכבר הורגלו רבותינו ז"ל לומר (תנחומא בא) כשהקב"ה עשה משפט באומה תחלה עושה באלהיה ואצל המבול אמר (ר"ה י"ב.) נטל שני ככבים מכימה והביא מבול לעולם והכל שב אל ענין אחד, ככה ועל הענין הזה עצמו לא ישוער שימצא הטוב והשלימות לכל חלקי ופרטי האומה הזאת הנבחרת איש כמתנת ידו אם לא בהיות הדברים הכוללים והעקריים אשר הם עמודי ויסודותם מיתריהם ויתידותם עומדים על תלם ועל קיום מציאותם כענין האבות הראשונים והצדיקים והחסידים אשר הם כעצם השמים לטוהר לזה הענין עם המצות התוריות הבאות בארץ ובמקדש המקשרות העולמים אחד אל א' בהמצא שם כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם כנגד הג' ממשלות הכוללות אותם. אמנם בהנוע אמות הספים ובהתפלץ העמודים אשר הבית נכון עליהם בביטול מציאות האבות הראשונים והאנשים המסויימים אשר היו פנות הבנין ויסודו ובהרוס מצב שום אחד מהעניינים העקריים האלו אשר זכרנו היתכן מציאות שלימותם בחלקיהם ופרטם כי מי אלוה עלי אהלם ומה גם עתה בנפול מהם בתחלה אחד מהעניינים היותר עצמיים והכרחיים לשלמות צורתם ומצבם והוא היות ראשי שבטיהם ועקר מספרם על מספר הי"ב מזלות אשר הוא המספר הראשיי המחוקה והמצויין בחגורת הגלגל השמיני שהוא עיקר העולם והגדול מיסודותיו אשר זכרנו כמו שבא רושם זה בקבלה באומרו שררך אגן הסהר אל יחסר המזג (שיר השירים ז'). יורה שתמונת בית ישראל ותיכן מצבו להיות על דמיון זה העיגול אשר אלו המזלות חקוקים בו מבלי שיחסר שום אחד מהם כי בזה יהיו ראויים ונכונים לקבל השפע האלהי מפאת השגחתו בכל אשר יעשה להם וענין זה מבואר ממעשה החשן במספר אבניו סגולותיהם ומראיהן ותיכן מצבם על משפטם בטוריהם כי לפי דעת החכמים כלם הכל בא מכוון ומסודר על יחס המזלות וטבעיהם ועל מספר שמות בני ישראל לשבטיהם להסכים עליונים ותחתונים יחד ולקשר חבוריהם כאחד ומלאת אותו מלואת אבן ארבעה טורים אבן טור וכו'. והטור השני וכו'. והטור הג' וכו'. והטור הד' וכו' (שמות כ"ח) ונאמר (שם) והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם פתוחי חותם איש על שמו תהיינה לשנים עשר שבט ועוד נאמר (שם) ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרון לפני ה' תמיד, להורות כי היותם על זה המספר המכוון כנגד צבאות של מעלה הוא סבה גדולה להורדת השפע הנבואיי עליהם ולהדבק בהם ההשגחה ההיא המשובחת בכל צרכיהם. הלא תראה במעשה אליהו ז"ל הנפלא נאמר (מלכים א' י"ח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך יורה כי שם ישראל לא יצדק על נכון רק למען היות השבטים אשר יכנסו תחתיו על המספר ההוא אשר עליו יקרא אלהי ישראל וזה טעם החרדה הגדולה אשר חרדו כל ישראל בפילגש בגבעה, שנאמר (שופטים כ"א) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. היו מזכירין שם ישראל כמה פעמים לפי שבהפקד השבט יפקד זה השם המורה על הכלל. ולזה נדחקו ועמדו כנגד החרם לתת להם ירושת פליטה ושארית כמ"ש (שם) ירושת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו וכו'. ויאמרו הנה חג ה' בשילה וכו', ואמרו ז"ל (תענית כ"ו:) לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכפורים וזה כי כמו שהצום הגדול והקדוש ההוא וסדר עבודותיו וכפרותיו היה עמוד גדול והכרחי להשיב הנפשות הנדחות והנהרסות מתוך מצבם אל עניינן הראשון ולהעמידם על עמדם וזולתו א"א להתקיים לפי הכרח רוע הרכבתם וכמו שאמר (תהלים ק"ל) אם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד ככה היה היום ההוא שנתן בו שארית פליטה לבנימין יום בשורה להשיב בניו האומה הזאת אשר כמעע נהרס ונותץ ממצבו, אל שלימות תוכן מצבו להקרא עליה שם ישראל שלם כבתחלה: ועתה כמו כן יודיע איפה טעם רוב צערו של אבינו יעקב כל הימים אשר היה נדח נדחו ממנו וענין אבלו הגדול אשר היה ?מתקרה בו יותר מדאי וימאן להתנחם שכל זה היה בתחלת הענין קשה מאד בעיני כל בעל שכל וכי דבר נפלא הוא להפקד אחד מבני האדם וכ"ש בהיות אב לאחד עשר ילדים זולתו. והנה אברהם אבינו שלח ידו לשחוט בנו יחידו ומי האיש אשר לא יצדיק עליו שם שמים על הרעה כמו שמברך על הטובה ולא עוד אלא שנראה לו חטא עצים בסבב עליו הסתלקות רוח הקדש ממנו כל הזמן ההוא עד ששמע כי הוא חי ותחי רוח יעקב כתרגומו. וקשה עוד מזה מה שנראה שהסכימה בכל זה דעת עליון שיראה שהיה יושב ומשמר יום בשורה זה להראה עליו ולא דבר לו ולא הוכיחו ראשונה. אלא שעל הדרך שאמרנו בהפקד שבט משבטיו אבל כבד הוא לו מר ממות מאנה הנחם נפשו כי ראה שבהבטל אחד מהם יתקעקע כל הבנין. לפי שחסרון האחד מזה המספר שהיה בידו לא היה כחסרון האחד הכמותיי מאיזה מספר שנזדמן שהוא בלתי נרגש באחרים הנשארים רק כאחד הנחסר מן המספר היחסיי או הנערך כי בהחסר אחד ממנו יחסר היחס ההוא מכללו כמו שיהיה במספר השלם שחלקיו שוים לכללו או שכפליו שומרים תמונתו וכיוצא. או כחסרון האחד ממנין העשרה לכל דבר שבקדושה שהאחד שיפול בכל כמו אלו המניינים תפול צורת המספר כלו ולזה הטעם היה חושב שכבר אבד צורת המספר הנכבד ההוא אשר בבניו וגם לו גם להם לא יהיו היחסים הנפלאים אשר זכרנו עם כללות העולם וצורתו וגם את הטוב והשלימות הנמשכים אליו מהם לא יקבלו כי לזה אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. והוא מה שאמרו ז"ל (תנחומא ויגש) סימן זה מסור בידו שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יירש גהינם. והוא טעם ויבך אותו אביו (בראשית ל"ז) ירצה שבכה על עצמו. כמו ויקבר אותו (דברים ל"ד), יביא אותו (במדבר ו'). והשאר ולזה מה שנסתלקה ממנו הנבואה כי היה חשוב כמת כל כ"ב שנים שהיה יוסף לו בחזקת מת. וכמו שאמרו ז"ל (שבת ל':) אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו'. והכונה כי כמו שהעצלות הוא חסרון מונע טבעי דרישת השלימות כן העצבון הוא מונע רצונו מבקשתו ויעדר ממנו עד שתיטב נפשו ותתעורר אל הדרישה כמו שהיה הענין באלישע ע"ה (מ"ב ג'). וכמו שהיה בכאן כי בנגן המנגן לפניו לאמר עוד יוסף חי והוא עת מצוא כל אבני חשבונו מיד הוסר העצב כי ידע לא ירד אל בנו אבל לגיהנם כמו שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי וכו' כתרגומו ולזה מיד ותהי רוח יעקב אביהם. והנה אין ספק כי לצורך ההכרחיות הזה ייעדו כל הנביאים פה אחד כי להשיב שבות האומה הנבחרת הזאת אל מכונתה ולהחזיר נשמות הנבואה לפגרי אנשיה והחיות רוח הקודש בקרבם יקדים ה' שנית ידו להשיב יסודי הבנין לאיתנן ולקבץ נדחיהם לא ישאר אחד. אדון הנביאים אמר (דברים ל') ושב ה' אלהיך את שבותך כו'. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וכו'. והביאך ה' אלהיך וכו'. ומל ה' אלהיך את וכו'. עד כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך וכו'. ישעיהו (כ"ז) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'. ירמיהו (ג') שובו בנים שובבים נאם ה' כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכל והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאם ה' לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב וכו'. בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' לירושלם ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע. ירצה כי בקבץ אותם הקבוץ השלם שהזכיר ובהיותם רועים שם דעה והשכל יקנו מהשלמות שיעור רב ועצום עד שלא יעשו עוד ככל אשר היו עושים עד הנה. וזה כי בכל ימי הצלחתם היו פונים אחרי שרירות לבם והמה רצים איש לביתו ולכרמו ולשדהו וליתר עסקיו ומשליכים אחרי גוום מצוות ה' חוקותיו ותורותיו והטובים שבהם בנוח עליהם הרוח אומרים ברית ה' והיה עולה על לבם שמץ דבר טוב ומזכירין אותו מזמן לזמן או יפקידוהו מפקידה לפקידה ולא יעשה עוד דבר ממה שאמר או שעלה על לבם או ממה שזכרו ופקדו לעשות כי כל חסדם כענן בקר וכעל משכים הולך. אמנם בימים ההם ובעת ההיא תהיה האמירה והזכירה והפקידה תמידית מחוברת עם העשייה השלמה לא יפרדו מהם כלל ליפנות אחרי שרירות לבם הרע ולא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יזכרוהו ולא יפקדוהו באופן שלא יעשה דבר ממה שיזכרו ויפקדו ויעלה על לבם כי כאשר יקראו בפיהם לירושלם שהוא כסא ה' ומקום ארון הברית כן יוציאוהו אל המעשה עד שיקוו כל הגוים אליה בשם ה' ולא יכלו עוד אחרי שרירות לבם הרע. סוף דבר כל הנביאים פה אחד נבאו על צורך חזרת השבטים ויחידיהם אל מושבן והוא מה שכווננו אליו אלא שנמשך הביאור אל הכתוב הזה אשר נבוכו בו כל המפרשים ז"ל והוא נכון מאד. והנה יחזקאל (ל"ז) הפליג להורות זה הענין הנכבד ובייחוד בשבט הזה אשר אנחנו עליו כמו שאמר, ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתיב עליו ליהודה ולבני ישראל חביריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חביריו וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך וכאשר יאמרו אליך וכו' כל הפרשה כלה. ועתה ראה כי להורות עוצם ההשגחה האלהית ותכלית ההקפדה אשר לו להשיב נדחי ישראל על כיוון מספרם מבלי שידיח מהם שום נידח. המשיל שתי המשפחות האלה אשר על שמם נקראו שתי בתי ממלכות ישראל לענין קיבוץ כל אישיהם אליהם מבלי שישאר בין העמים שריד לשני שותפים הנושאים ונותנים בהקפה שחולקין עץ אחד לשנים נכנס מכאן ויוצא מכאן באופן שא"א שיתואם עם שום אחד מהחצאין זולתי החצי ההוא ומתאימין אותם יחד וחורצים על מקום חבורם חריצים כמספר אשר ירצו ונוטל זה אחד וזה אחד ועושין כזה כל ימי האריך המשא ומתן ביניהם ובסוף פקודת חשבונם חוזרין ומתאימין אותם ומה שימצא חרוץ על שניהם הוא שריר וקיים ודוגמת זה צוה (שם) ליקח עץ אחד ולכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל המתחברים עמו כלומר זהו אשר לו ויקח עץ אחד ויכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חביריו כי הוא ישאר בידו גם הוא ושיקריב אותם אחד אל אחד לעץ אחד עד שיתואמו יחד להיות לאחדים בידו כלומר ראה זה אחד הוא וכאשר ישאלו מה אלה לו ישיב כה אמר ה' הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חביריו, כלומר אשר בו חקוקים כל השבטים המתחברים עמו וכל אישיהם אחד אל אחד ונתתי אותם עליו את עץ יהודה אשר בו חקוקים שבטיו ואישיו ג"כ ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי להתאמץ ביחד וכאלו יברר על כל אחד מהעצים האלה כי הוא זה (שם) ודבר אליהם כה אמר ה' אלהים הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וכו' ועשיתי אותם לגוי אחד וכו'. ומלך אחד יהיה לכלם ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. הנה שנתבאר שסוף הישועות יהיה בתחלתן רצוני ע"י קיבוץ המפוזרים והשיב הנדחים כי על זה האופן הוא אפשר ולא בזולתו. ולהיות אבינו יעקב ממלא חסרונו בירידתו למצרים להקביל פני נדחו בשמחה ובטוב לבב אמרו ז"ל באותו מאמר שזכרנו ראשונה ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו'. והכוונה כי בהשקפת אלו התועלות העצומות אשר לפי שעה ובבחינת השלמיות המקווים לעתיד כמו שאמרנו הנה כשלא ירד אחריו כבודו אלא שיורידוהו שם בכבלי עוני ובשלשלאות של ברזל אז טוב לו. והנה נתחסד עמו הש"י שהורידו שמה בסבות יותר נאותות ובעלילות מצעדי הבנים בניו במכירתם ליוסף מצרים וירידתם אחריו כמו שאמר לעבד נמכר יוסף ויקרא רעב על הארץ וכל כך למה ויבא ישראל מצרים וכו'. וייחס הירידה הזאת וצרכה אל יעקב יותר משאר האבות מפני אשר ירד עליו הוא בעצמו ומפני היותו האב הקרוב אל קהל עדת הבנים אשר לא נמצא פיסול בזרעו והיה עליו מוטל להביאם לכלל שלימותם. וא"ר פנחס משל לפרה כו'. כי כמו שתכלית בעל הפרה בגדולה הוא להביאה אל מקולין שלה כי היא תכלית מציאותה אצל בוראה וכמו שאמר (ברכות י"ז.) סוף בהמה לשחיטה כי הוא סוף כשרונה כמו שאמרו (חולין ט'.) נשחטה בחזקת כשרות עומדת וכו'. ועם כל זה מקוצר דעתה והרגשה לא נמשכה שם לרצונו עד שמושכין בנה לפניה והיא רצה אחריו. כן אבי הבנים יתברך שמו הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו והכוונה הראשונה מיום ברוא אלהים אדם היא להביאנו אל המעמד הנכבד והנורא ההוא הר סיני והנה לא נמשכו לבא שמה כי לא לאדם לבא בנקל תחת עול תורה ומצוה עד שהמשיכם ע"י הבן הנכבד הזה למצרים אשר שמה יקבלו הכחות הטבעיות והתאוות החמריות משנה שברון ובו יוכנו לקבל שתי השלימיות כמו שאמר (שמות ג') בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וכו'. ולזה אמר בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה כי עם שנראו להם בתחלה סיבות ירידתם צירים וחבלי יולדה לסוף נמשכו עבותות אהבה כי הכל היה לאהבת יי' אותם ולשומרו את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבע לאברהם אוהבו בין הבתרים. וגם כי הסבות הראשונות מכתנת הפסים ומשנאתם אותו וזולתם כלם היו חבלי אדם דקים וחלושים אין בהם כח להמשיך את הפרה אל מקולין שלה. אמנם הוא ית' עשה אותם שרשות גבלות מעשה עבות שלא ינתקו עד הנציא כנוגה מחשבה למעשה כמו שאמר ועתה לא אתם שלחתה אותי הנה כי האלהים וישימני לאב לפרעה כמו שכתבנו הענין יפה בשער כ"ח. וזה שיעור מה שרצינו בזה החלק המספר בשמחות מציאות זה הבן והשבת הנבואה אל אביו על ידו וסיום הספור במה שימשך אליו מענייני הירידה לשם וישיבתם בארץ גשן ומה שנתברכה הארץ ההיא במציאותם שם כלם אחים גם יחד. אמנם נזכור הספקות ראשונה: