עקידת יצחק · פרק ג׳, ל״א

א ואולם היתה הוית האור המאמר הראשון לשתי סבות עצומות. האחת כי הוא מה שיור' בעצם וראשונ' על מציאות מוחש ונתהוה שנתחדש אחר ההעדר. כמו שהאור הוא הפך החשך. מצד שהאור הוא קנין והחשך הוא ההעדר. וכמו שאמר החכם וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (קהלת ב׳:י״ג) והוא מה שראוי שירא' ענינו ראשונ'. והשני מפני שמצורך הבריא' שימצאו הימים אשר בהם נתיחדו המלאכות ליעשות על הסדר דבר יום ביומו. והיה היום בלתי נודע ענינו כי אם שיאמר על חלק היומם שבו. כמו (בראשית ל״א:מ׳) הייתי ביום אכלני חורב. או על מה שיכלול לילו עמו ויהי ערב ויהי בקר יום א'. או על המשך רב מאלו הימים והיה ביום ההוא. הנה שאי אפשר לקריאת יום אם לא מצד החלק המאיר שבו. ד' ולזה היה מחכמתו הנפלא' כי אחר עבור מהתחלת הבריא' החסר' שבנמצאות השפלות שעור מההמשך מה שנזר' חכמתו שיהיה זמן הלילה. אמר יהי אור ויהי אור. כדי שימשך שיעור ממנו כשיעור הראשון. ושני השיעורים יחד יהיו יום אחד. שהוא צורך גדול להגבלת מלאכת יום ראשון והשערת הבאים אחריו כמו שיבא. ג' והנה במציאות האור הזה נמצא מעצמו שהבדיל הבורא בין האור ובין החשך כמו שחויב מכדוריות כללות הארץ ותולדותי' המעורבים יחד. שעליהם אמר וחשך על פני תהום. לפי שמחציתם והם הפנים הפונים אל האור יהיו מאירים. ומחציתם והוא הפנים הנסתרים מהאור תשאר בחשכת'. והנה טבע הענין ומהותו הבדיל ביניהם הבדלה מקומית להיותם מקבילים: