עקידת יצחק · פרק ג׳, ל׳

[היתר ספק א'] אחר שיצאו מהאפס המוחלט אל המציאות שתי קצות הבריא' אשר נקראו שמים וארץ לפי פירושנו. מה שלא היו ממין שיקרא שום אחד מאמר ממאמרות היציר' אם השמים להיותם בלתי מוחשים כי אם בלבות הנביאים והארץ לחסרונותי' שזכרן בפסוק השני. וכל שכן שאין שום צד שיוכללו שני הענינים יחד במאמר א' כמו שאמרנו. החל רוח ה' לפעם ולרחף על פני הנמצאות ההם החסרות. להוציאן אל הפועל השלם הטבעי אשר יכלול העשר' מאמרות והתחיל בהשלמת חסרון החשך שזכר. ואמר יהי אור כי אז נתן לנבדלים כח ואצילות שיהא אורם וזיום מתפשט על הנמצאות גם להשפיע ולהמציא גופי המאורות לקבל אורם אע"פ שלא נתלו עד יום רביעי [התר ספק ב'] ואמר ויהי אור כנגד מה שאמר ראשונ' שהיה חשך על פני תהום להורות כי בזה המאמר נשלם מציאותם והיה אורם שלם כי על כן אמר וירא אלהים את האור כי טוב כלומר שכבר הגיע מציאות שלם למי שהיה חסר ממנו. אשונ' כמו שיתבאר בכלן שיבוא על זאת הכוונ'. אמנם אמר את האור כי טוב ולא דבר סתם לומר וירא אלהים כי טוב כשאר המאמרות לומר כי את האור לבד ראה כי טוב אמנם המאורות המקבלין אותו עדיין היו חסרים מתלייתם ומתנועותיהם.