עקידת יצחק · פרק ג׳, ל״ב

ובמדרש (ב"ר פ' ג') כך דרשו שני גדולי הדור רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ויבדל הבדלה ממש (משל) למלך שהיו לו ב' סטרטיגין (פי' מושלים) א' שליט ביום וא' שליט בלילה והיו שניהם מדיינין זה עם זה זה אומר ביום אני שולט וזה אומר ביום אני שולט קרא המלך לראשון ואמר פלוני יום יהא תחומך וקרא לשני ואמר ליה פלוני לילה תהא תחומך. והכוונה להם כי לפי שאם יובן מאמר ויבדל הבדלה ממש. ולומר כי כמו שהאדם מבדיל ומפריד דבר מתוך דבר שהיה מעורב בו כדי שיהיה כל דבר בפני עצמו. כן הבדיל הש"י את האופל וגרשו מתוך האור והשאירו זך ונקי. אם כן היה לו להקדים מאמר ויבדל למאמר וירא אלהים את האור כי טוב. כי אחר ההבדלה ודאי יראה טובו ויופיו. ולזה אמרו קצת הבדילו לצדיקים לעתיד לבא (שם) אמרו שאינה הבדלת דבר מדבר ולא מתוך דבר רק שמירת הדבר וגניזתו לזמן נועד. לזה אמרו אלה שני גדולי הדור כי לעולם היא הבדלה ממש. אבל שהיא הבדלה והרחקה של דבר מדבר. כמבדיל ומרחיק המתקוטטים זה מזה. ומעמידן על משמרותיהן לגזור ולומר לזה יום יהא תחומך ולזה לילה תהא תחומך. אמנם ענין ההתקוטטות הוא מה שנודע מטבע ענינם שהוא להתגלגל תמיד האור סביב הכדור ויעשה כאלו רודף אחרי החשך לגרשו מחלקיו באשר הוא שם לשבת תחתיו. כמו שאמר גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. ודומה כאלו כל אחד מהעברים רוצה לשלוט באור. והיתה ההבדלה ביניהם שאף על פי כן לא ישיגו זה לזה ולא יקרב זה אל זה. אבל לעולם יהיו כל אחד בתחומו על תכלית ההרחק. כי זה תמיד מהצד האחד וזה מהצד האחר שכנגדו. והוא עצמו מה שאמרנוהו שטבע המציאות הבדיל ביניהם הבדל מקומי בתכלית ההרחק. במה שהגביל לאור העבר שהוא בו ולחשך העבר שהוא נכחו. והוא מבואר מהתבוננו' הענין ונעימות המשל. כי הוא פירוש נפלא למאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. וכבר נתבאר מזה גם כן כי בהבדלה הזאת נתן מהות היום והלילה והורה על צורתן. אחר שהיום הוא המשמש בעבור ההוא שבו ישכון אור כמו שהלילה משמש בעבר אשר הוא החשך. ולזה סמך הודעת השמות המיחדים כל אחד מהחלקים. ויאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. אמר כי קרא לאותו שיעור שגזרה חכמתו ממה ששמש אז האור יום. ולשיעור ששמש החשך קודם לכן כמו שאמרנו קרא לילה. ועם זה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ומה טוב טעם קדימת הערב לבקר בהסכימו אל מה שהיה במציאות כמו שנתבאר. ו' ומה נעים טעם יום אחד ולא ראשון. שהכוונה לומר כי במה שנמשך מזמן החשך שקדם ובמה שנמשך האור שנברא אחריו נברא ונגמר יום אחד שלם. והוא פירוש נפלא. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שאמר אחד לפי שלא היה עדין שם השני היה טעם יפה אם היינו צריכים אליו ה' ואמנם מה ששוערה מדת ימים בראשון ובשני ובשלישי. אף על פי שלא נמצא עדין התנועה הגלגלית אשר בה נתחדש הזמן לפי דעת הטבעיים. זה יתכן משני פנים. האחד כשתוכחש סברתם זאת במה שאמרו שאין מציאות לזמן כלל בלתי זאת התנועה. וזה בשנודע שהזמן ימצא על שני פנים. אם הזמן השלם והוא מה שישוער בסבוב השלם מהתנועה היומית כמו שכתב החוקר בסוף המאמר הרביעי מהשמע. אמר אין הזמן שלם בלחי היום והלילה. ואם הזמן בלתי שלם והוא הלקוח בהנחה משאר התנועות. וכמו שאמר שם שהאנשי' האסורים במערה מילדותם. עם שלא הרגישו הזמן הטבעי מצד שלא הרגישו בתנועות הגרם השמימיי. הנה היה מורגש אצלם בתנועותיהם על דרך ההנחה. והנה עם זה כאשר היתה הבריאה אחר ההעדר המוחלט אם שלא נתחדש עדין הזמן השלם הטבעי הלקוח מבחינת תנועת השמש בגלגל היומי עד יום רביעי. הנה נתחדש ונתהוה הזמן אשר תשערהו הנפש בכל דבר שימצא שאיפשר שישוערו ברשומיו הקודם והמתאחר. והוא הלקוח משאר התנועות בדרך הנחה. כי במה שהיה אחר הבריאה מה שלא היה קודם הנה כבר נתחדש עמה מספר הקודם והמתאחר ממנה. והוא הוא אמתת הזמן. ואם כן התחלת הבריאה והתחלת הזמן נמצאים כאחד. ויצדק על זה בראשית ברא אלהים בתחלה. כמו שכתב הרב המורה שם (ח"ב פ"ל). ולזה כבר נמצא הזמן במה שישוער המשך הערב והבקר של אלו הימים הראשונים אע"פ שלא התנועעו הכדורים. וכבר הודה הרב ן' חסדאי ז"ל מציאות הזמן קודם הבריאה בהשערת ההמשך לבד כמ"ש בהקדמה הט"ו מהקדמות המורה ז"ל. וכל שכן שנודה מציאותו אחר הבריאה כמו שכתבנו: