עקידת יצחק · פרק כ״א, י״ז

(ח) אמנם היות זאת הקריאה על ידי מלאך ה' הנה נתבארה הסבה היטב ממדרגת הנבואה אשר זכרם הרב המורה פרק מ"ה ח"ב שכמו שהיה זה הדבר והסמוך אליו בהקיץ אי איפשר שירחיב הדבור אליו ית' כי זה לא נמצא רק לרבן של נביאים ע"ה וזו היא המדרגה אשר שיערה הרב הגדולה שבמדרגות שזכרנו שער י"ט. ואולם בפרשת תולדות יצחק שער כ"ג ב"ה יתבאר טעם מה שלא נמצא בכל ספורי יצחק הזכרת שם ה' עד עתה והנה גם כן נתבאר מכל מה שאמרנו למה לא נתיחס זה הנסיון ליצחק עם היותו הוא הקרבן וכבר היה בן שבע ושלשים שנים לפי מ"ש שבו בפרק מתה שרה (תנחומא פרשת וירא) (י) וזה כי הוא לא בא אל זה המעשה בכל הבחינות הנזכרות אשר עליהם נקרא שם הפועל אבל הלך שם לתומו עד ששאל איה השה לעולה ובפתע נשמע אל דברי אביו וסבל העקידה ואחר שנעקד הנה לא היה בידו לשוב (י) והוא הטעם עצמו במה שנקרא זה הענין כלו עקידת יצחק כי העקידה לבדה הוא הפועל המיוחד אשר ראוי שתחשב ליצחק. אמנם הזקן הוא אשר קבל הנסיון כלו מתחלה ועד סוף מלבד מה שנתבאר בשער ט"ז שהנסיון לא הוצרך אנא לזה הזקן להוציאו מאצטגנינות שלו ולזה לנסות לאברהם בא האלהים במה שהגיע לו ממנו נסיון ואע"פ שיגיע ג"כ מזה נסיון ליצחק לא היתה הכינה אליו בעצם וראשונה: וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל. הקים ה' את דבר עבדו אשר דבר אלהים יראה לו השה למען לא יראו פניו ריקם מן המעשה והמזבח ההוא ימלא דשן שמור ומזומן תמיד לזכרון זכות ואות ברית לזרעם אחריהם עד עולם. והנה בפי' הכתוב כתב רש"י אחר שאמר לו המלאך אל תשלח ידך ראהו שהוא נאחז וזהו תרגום של אנקלוס וזקף עינוהי בתר אלין ולפי ההגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה וטענות של אברהם עכ"ל. וזה אינו מתישב על הלשון יפה. והרלב"ג ז"ל פי' שהוא ראה ב"ח רץ ואחר שנאחז בסבך בקרניו הכיר שהוא איל ואיני מרגיש טעם שיאמר הכתוב זה. (יא) והנכון שיהיה אחר נאחז כפשוטו אחר כן נאחז כמו אחר כן תעבורו וירצה כי נשא אברהם את עיניו וירא והנה איל ואחר שראהו נאחז האיל בסבך בקרניו ומזה התבונן שלא נזדמן שם אלא להעלותו לעולה תחת בנו כמו שהוציא בשפתיו באומרו אלהים יראה לו השה לעולה בני ואלו לא היה כן כיון שראהו אסור או מותר לא היה נותן אל לבו להקריבו שמא יש לו בעלים הניחוהו לשם. וכמה המליץ זה הפי' בעל הטעמים בהטעים איל בזקף קטן אחר בזקף גדול. וברוך אל דעות ה' שכבר ברא לו בעולמו מששת ימי בראשית מזומן ובא לעת כזאת יבחר ויקרב אברהם אוהבו את בנו יחידו לפניו ויבא זה תחתיו להשלים חובתו והיה הוא תמורתו, וכמה ערבים דברי דודים שאמרו שאילו של יצחק עם חביריו הנמני' לשם נבראו ערב שבת בין השמשות (אבות פ' ה'). וכבר פי' הרמב"ם ז"ל טעם זאת הקדימה בכלל אמרם תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית על הים שיקרע וכו' (ב"ר פרש' ה') לומר שלא נתחדש לו מדע אחרי כן. אמנם לא פי' לנו מה נשתנו אלו העשרה מכל מעשה בראשית להיות בריאתם או תנאם בע"ש בין השמשות שהוא דבר שחויב לשום אליו לב בלי ספק. והנה מה שיראה מאלו העשרה הוא ודאי שהם אינם בכלל הדברים הטבעים שהוטל עליהם תנאי בשעת בריאתם שישמשו בהם לשעתם ואח"כ יחזרו לתנאם הראשון אבל כל א' מהם הוא נמצא מיוחד לעצמו בראו הקב"ה לבדו ושמו משומר ובא לעת צורכו כל אחד מהם הוא מין בפני עצמו כמו שיבא במן שער מ"א ב"ה. (יב) אמנם מה שכונוהו באומרם שנבראו ע"ש בין השמשות הוא לב' ענינים נפלאים. האחד לומר שנבראו אחר בריאת האדם במה שיורו על מעלתם והיותם יוצאים מכלל הדברים הטבעיים שנבראו קודם האדם והנה באים בכלל ענינים מעולים שנמצאו לגמור מלאכתו והולכים עמו מהלך השלמות כי לא היו אלא להשלמת ענינים נפלאים לקדושים אשר עלי בעבורם. והשני ליחסם אל אחרית הערב והוא בין השמשות כלומר מלאכה בלתי נגמרת לדוחק השעה שהשבת מפסיק ואינו מניח לגמור אותה עד אחר השבת והוא ענין נפלא מורה על ענינם ואמתת צרכם וזה שכן אלו נבראו מקדם ונשארה השלמתן תלויה ועומדת עד צאת אל פועל א' משני קצות האיפשר בבחירת איש איש מכל אותם אשר נעשה בשבילו הן לזכות הן לחובה שאלו לא בחרו בהם לא יצאו ואין לומר שלפי זה ראוי שתהיה הטלת התנאי בדברים הטבעיים בע"ש בין השמשות שהרי התנאי לא נתן להטילו אלא בשעת מעשה הדבר עצמו שעליו הוטל. ואולם אמרו שנבראו כן מתחלה לא לסלק חדוש המדע לבד כי אם לסלק חדוש יש מאין שזה נתיחד אל זמן הבריאה לבד אבל משם ואילך ברא אלהים לעשות (ר"ל יש מיש) כי הוא עקר השבת וטעמו כמו שכתבנו שער ד':