עקידת יצחק · פרק כ״א, ט״ז

ועל הפלגת חבישתה תחתיו אמר מה אעשה והיא מחמרת על עצמה יותר מדאי (שם) כי הוא משל נכבד מורגל בפיהם. אבל הרשעים המסורים ביד לבם החמור רוכב עליהם ולזה נאמר בבלעם והוא רוכב על אתונו (במדבר כ״ב:כ״ב) שהוא עצמו במדרגות החמור הנשוא באתון שהוא החלק הבשרי השוה כמעט לכל ב"ח והוא מנהיג אותו ע"פ תאוותיו הבהמיות אשר לא ירבה מהנה רק לכשלון הכח הגופיי וחולשתו ולזה נראה שהיא מנעתו מחטוא עוד ולא הגיע למדרגת מי שנאמר בו ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי (בראשית כ׳:ו׳). ומדברי תוכחותיה נלמוד שאמרה הלא אנכי אתונך וכו' (במדבר כ״ב:ל׳). העידה שהיו שוים בזמן הוייתם. ודי בזה הערה לענות פי כסיל המלעיג על דברי חז"ל: ויקח את שני נעריו אתו. לפי שכבר יבא אדם לידי חרטה בצרוף אל אחרים לומר שאלו הם נכרים לי חלקם בחיים ובני האהוב למיתה לזה אמר כי לא נכמרו רחמיו לומר כן. ויבקע עצי עולה. שמא לא ימצאו במקום ההוא או להכשירן שהיה פוסלן אם התליעו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל: ויקם וילך אל המקום כי בכל זאת לא נפל לבו ולא נחלש כחו אבל קם ללכת לדרכו בזריזות דרך שני ימים: ביום השלישי וישא אברהם את עיניו. כי גם בראותו בעיניו המקום ההוא אשר חשבו הוא מקום העבודה לא נרתע ולא נסוג אחור לבו אבל נזדרז יותר אל המעשה וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו המעשה בשום צד ולזה ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור (ד) כי חשש שמא יעכבו על ידו וימנעוהו מלשחוט את בנו והפקידם על החמור כדי שלא ירגישו: ויקח אברהם את עצי העולה מעל החמור וישם על יצחק בנו. (ה) להעמיסו בהם שמא יברח כשירגיש ויתכן שחזק עליו המשא בקשר אמיץ: ויקח בידו את האש ואת המאכלת לשמור האש שלא תכבה והסכין שלא תפגם וכל זה מרוב אונים: ויאמר יצחק וכו'. (ד) מי האיש ירא ה' שומע בקול דברי בנו יחידו ואהובו האומר אליו כדברים האלה ולא ימס לבבו אמנם זה הזקן מלא רחמים כבש אותם והשיב אלהים יראה לו השה לעולה בני שהנגלה מדבריו שהאלהים יזמין להם שה לעולה והמכוון ממנו הוא אלהום יראה בני השה לו לעולה וברוך ה' אשר הקים דבר עבדו אשר מלא בשפתיו. וילכו שניהם יחדו (ד) כי בכל זה לא נרתע ולא זע. ויבאו אל המקום אשר אמר לו אלהים. לפי מחשבתו ויבן שם אברהם את המזבח. אמרו ז"ל המזבח הידוע אשר העלה עליו אדם הראשון (פרקי דר"א פל"א) ולפי דרכנו אין צורך כי בהפלת שבחו הכתוב מדבר יאמר כי בתוקפו וגבורתו בא מעצמו אל המקום ובאומץ לבו בנה את המזבח אשר יעלה עליו את בנו ולא סר הכתוב באומרו גבורות לבבו באומרו ויערוך את העצים ויעקד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח. ולא השיב את ידו עד שהחזיק במאכלת לשוחטו. לולי מלאך ה' שקרב לו משמים בחריצות גדולה אברהם אברהם כדי שיתעכב מעט כדי לומר לו אל תשלח ידך וכו'. ראו אתה מי שעשה את כל המעשים האלו החשוב אחור ימינו מהולכת הסכין או הבאתו בפתע על צוארו. והנה להיות מה שעשה במעשה הזה הם הפעולות אשר יעשה אותם האדם בשיקרא מעשה על שמו דלא הניח אלא הדבר אשר אם יעשהו לבדו לא יקרא שמו עליו לז"א אליו מלאך ה' אל תשלח ידך וכו': כי עתה ידעתי. ראה כמה נמלצו דבריו אלה לפי הענין (ו) יאמר אחר שבמעשה הזה אין הכונה השחתת הנער ומיתתו בעצם כמו שהוא אצל המלאכה רק להודיע בשחיטתו טוב כוונתך בעבודת בוראך והוא איכות הפועל. הנה א"כ אל תשלח ידך אל הנער כי עתה מבלי שתשחיתהו ידעתי כבר כי ירא אלהים אתה ולא חשכת בפועל הגמור את בנך את יחידך מאחר שעשית את כל המעשים האלה ולא נשאר מעשות רק מה שיעשוהו האנשים בקלות הדעת ולא יקרא מעשה כמו שאמרנו ראשונה שהמעלה תדרוש יותר הפועל לא הפעולה. (ז) אם כן לא היתה כונת המלאך שידע עכשיו מה שלא ידע תחלה אבל נתפאר שידע כבר באמות מה שלא נעשה כאלו נעשה לגמרי והוא ענין אמתי ונחמד בעיני. אמנם מה שאמר לו שעתה הוא ירא אלהים כבר בארנוהו ראשונה בהצעה: