עקידת יצחק · פרק כ״א, י״ח

והנה טעם הקשת הוא טעם המזיקין לפי דעת י"א שסובר שכיון שהם אינם נמצאים שלמים מורכבים מד' יסודות ואינן מתקיימין על ענין א' שהם משתנים לכמה שנויים ובלתי נראים כי אם לחלושי הדעת הנה הם ראויים להתיחס למעשה ע"ש בין השמשות הבלתי נשלם וזהו ענין הקשת לפי טבעו שאינו דבר נמצא קיים על טבע א' אבל הוא מתהוה לסבת חולשת הראות בערך אל ניצוץ השמש בעיני הרואים המראות ההם בהיות השמש במצב מיוחד מול הענן אשר יקבילהו ובזמן מיוחד וכן הוא משתנה לכמה מקומות ובכמה כמיות. וראוי באמת מזה הצד שיאמר עליו שהוא בריאה בלתי שלמה כענין הלהט וכיוצא. אמנם מצד שהוא נצב לאות ברית בינו ית' ובין כל נפש חיה כו' הנה הוא באמת מן המין הראשונים התלויים ועומדים בבחירה שאלמלא לא יתקן העולם על השיעור ההוא לא נתן להם היות הברית ההוא כלל כמו שזכרנו שם שער י"ד. וכמ"ש אצל פי הארץ אילימא למיברייה ממש והא כתיב אין כל חדש תחת השמש (קהלת א׳:ט׳) אלא לקרובי פתחא (במדבר רבה פ' י"ח). והכונה שלא נתחדש אז רק הסבה הקרובה אל הענין והיא שיהא החטא ההוא בעיניו ית' אשר עליו ראוי שיצא הפתח ההוא אל הפועל והיא כונה רצויה באמת. ויקרא אברהם שם המקום כו'. לפי שלא גמר המעשה ההוא כאשר עם לבבו והיה חושש אם שמא לא יחשב לו כאלו עשה קרא למקום ההוא על שם מה שהיה בלבו לעשות והכונה ה' יראה אשר הייתי אומר בלבי ובפי לעשות לולי שמנעני המלאך. ואולם המחשבה הטובה ויושר לבבי היום בהר ה' יראה לעולם כי שם בניתי את המזבח ועשיתי כל המעשים האלה. והכונה כי המקום ההוא יהיה עד נאמן לפרסם בעולם עוצם האמונה האלהית המחייב האדם השלם לשחוט את בנו בעבורה כאלו עשהו אשר זה ישוב לאמונת הצלחת הנפשות בעונג הנצחי כמו שכתבנו. (ט) ועל כן היה דבר המלאך אליו שנית בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת וכו'. שיתפרסם גודל שכרו והפלגת הצלחתו בעולם עד שהכל ידעו ויכירו כי יען אשר עשה הדבר זה הגיעו הכבוד הגדול הזה כאלו עשאו ממש כי לז"א יען אשר עשית וכו'. כלומר עקב אשר שמעת בקולי בכלל זה שימשך משם התועלת המבוקש אל ענין האמונה וכן היה באמת כי לא הוכחש ולא סופק המעשה הנורא הזה משום אומה ולשון בעולם: וישב אברהם. שב אל מקומו הנכבד אצל האשל אשר הכין לו לחיות שם חיי אושר והצלחה אלהית וכבר נתבאר בזה היטב מה שאז"ל במאמר ההוא שזכרנו בתחלה מפרסום המעשה הזה הגדול אשר בו תתקשט ותצטדק מדת הדין בעולם לומר שהרים נסו מעלה מעלה בעושר וכבוד למה שעמד לפניו בנסיונות גדולות והוא מה שכונוהו במליצת נס להתנוסס כי נתן אותו לנס עמים להתנוסס הוא בעצמו כלומר לעמוד הוא בנסיונותיו אלה אשר זכרו שם המילה והעקידה והם עקר המעשים המורים על צאתו מידי אצטגנינות הקודמת ובואו במדה התורנית האלהית אשר היא למעלה ממנה מאד מאד כמו שביארנו ויהיה אומרו נסיון אחר נסיון לומר שנמשך רום נס דגלו לעומדו בנסיונותיו אלה או שירמזו לשתי הנסיונות וכבר אמרנו כי בעקידה עצמה היו שלשה מיני נסיונות אשר אחד מהם הוא הפרסום הנפלא המורה לכל כי העושה מעשה כזה ירומם וינשא כמוהו וכ"ש שיהיה זה מוסר למול לבבם ולהעקד עצמם לפני בוראם על האופן הזה עצמו ובל יאמר אדם אלו יצוה הש"י אותי לעקוד את בני זה לפניו הייתי עושה כאברהם אבינו ע"ה כי העקידה הזאת כל אדם מצווה ועומד עליה ואלו מזדרז בה נחשבת לו כאלו עשאה כמו שלמד מיכה הנביא ע"ה באומרו במה אקדם ה' האתן בכורי פשעי, הגיד לך אדם מה טוב וכו' (מיכה ו'). ירצה כי עקידת הבנים ושחיטותם אינה נרצת לפניו ית' רק ההכנעה וההשתעבד וכמ"ש ולא עלתה על לבי זו עקידת יצחק (תענית ד'.) ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט כאברהם שנאמר בו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט). ואהבת חסד כאברהם שהיה גומל חסד לכל העולם וכמ"ש חסד לאברהם (מיכה ז׳:כ׳) והצנע לכת עם אלהיך כאברהם ששמע למצות קונו והלך דרך שלשת ימים בהצנע לכת להעלות בנו לעולה בלי שום הרהור ומחשבה פוסלת ובזה נחשב לו כאלו עקד את בנו כי הנה שמוע מזבח טוב. וכבר הפליגו חז"ל לבאר זה באמרם תקעו לפני בראש השנה בשופר של איל כדי שאזכור עקידתו של יצחק ואני מעלה עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני וכו' (ראש השנה ט"ז.) כי ההכנעה הנמשכת מבחינות התקיעות אל לבות האנשים והחרדה והזרוז אל העבודה השלמה היא עצמה העקידה שנעקד יצחק ע"ג המזבח כמו שנתבאר והנה זאת ההוראה והלמוד הראוי להמשך מזה המעשה הוא אחד מהתועלות הגדולות אשר זכר הרב המורה בפרק כ"ד חלק ג'. ואולם השני הוא מה שיקיים בלבנו חוזק התאמתות הנבואה אצל הנביא מבלי שום ספק וחולשת השערה עד שישחוט אדם את בנו יחידו למה שנצטוה עליו בנבואתו וכבר נתבאר כל זה והכל רשום בכתב אמת: ויהי אחר הדברים האלה ויוגד וכו'. רחוק הוא שנקבל שהוגד לאברהם בפעם א' כי חלה גם ילדה מלכה את בניה אלה ושלא ידע עד עתה. אבל הקרוב כי כשנפקדה שרה נפקדה אחותה מלכה עמה כמ"ש ז"ל (ב"ר פ' נ"ג) וכבר ידעו זה בבית אברהם כמשפט האחים אלא שמאמר ויהי אחר הדברים האלה נמשך עד ואברהם זקן ונקשר עמו יפה. ושיעורו ויהי אחר הדברים האלה וכבר הוגד מקדם לאברהם כי ילדה מלכה גם היא כאחותה בנים לנחור אחיו את עון וכו' ואת כשד וכו' ובתואל ילד וכו' עד שכבר היתה שם משפחה גדולה ממולדתו ומבית אביו לזה היה מה שהיה כשהשביע אברהם את עבדו על זווגי בנו אמר לו כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך וכו'. ושם יתבאר שהשבועה הזאת אף על פי שנזכרה שם אין שם מקומה רק שזכרה לענין מעשה. אמנם בסדר הספור הקדים ענין מיתת שרה וקבורתה לפי שלא נזכרה בנשואי בנה ולא בהכנסת הכלה הצדקת ואף כי אמר בסוף וינחם יצחק אחרי אמו (בראשית כ״ד:ס״ז). והוא דרך נכון בזה בטוב הבחינה ואין זולתו וזה מה שיאות לזה החלק: