עקידת יצחק · פרק ק״ד, ח׳

אמנם על העדר זולתו אמר וכי בין ערלים אתם שוכנים וכו'. והכוונה וכי טפשים אתם או טפשות מצויה ביניכם לבלי דעת שהאל ית' חוייב להיות מחוייב המציאות וכי המחויב המציאות א"א להיות אלא אחד והוא מושכל ראשון אצלכם. אמנם רוב האנשים לא ישכילוהו ולזה הוצרך הזרוז בזה לאמר לא יהי' לך אלהי' אחרים וגו'. להודיעם שהמודה בשני אלהו' הוא כופר באלוהו' בהחלט. ועל קיום ההשגחה אמר משא ומתן יש ביניכ' וכו'. כי באמת בעלי המשא ומתן הוצרך להודיעם כי האל יתע' קנא הוא ולא ינקה את אשר ישא את שמו לישבע לשקר למען אשר לא ישלחו ידיהם איש במלאכת רעהו ואלה ישמע ולא יגיד אמנם לכם אין צורך להכריז ההשגחה ולאיים בעונשים בשום ענין. ועל העונג הרוחני אשר לנפשות אמר מלאכה אתם עושים וכו'. ירצה למי שימצא אתם היגיעה הגופיית ולא יציירו כי אם אותה והמנוחה ממנה צריך לתת להם את יום השבת לרמוז ולזהיר להם את יום השבת הגדול והנורא אשר בו ינוחו הנפשות כלם כמו שאמרנו בענין השבת שער נ"ה ראיות עצומות שזהו עקר תועלת המצוה היקרה הזאת. אמנם אתם שהמנוחה הזאת הנפשיי' המקווה אלינו היא נמצאת לכם בטבעיכם בעצם ותמיד מה המצוה הזאת לכם. והנה על תקון המעשים בכללם אמר וכי קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם לומר שההישרה הזאת אינה באה רק למי שיש לו באיפשרותו לקלקל דרכיו בתאוות מקולקלות או מדות נשחתות אשר היא תתקנם תשערם באופן שישתמש אדם מהם כהוגן וכתיקון עד שישתמש בקנאה להרבות חכמה ושלמות על דרך שאמר קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כ"א.) לא שיקנא בחוטאים ועושים רשעה ולא בדבר שימשך ממנו נזק לשום אדם וכ"ש ברציחה וכן בתאוה הבשריית לקיים מצות פרי' ורביה ועונה הכתובה בתורה ויתר התועלות לא למרק עצמו אל דברי הנותר במה שיש בו נדנוד עבירה כ"ש אל הניאוף. וכן החמדה לחמוד את הטוב ואת הדברים המותרים המביאות אליה לא באופן אחר כ"ש שלא לגנוב את אשר לרעהו והקש על שאר המידות כמו הנדיבות והגבורה וכיוצא והנה אחר שאין לכם יצר הרע המפיל התשוקות על הרע כי על כן אן באשפרותכם לפעול בבחירתכם רק טוב כמו שכתבנו אצל לא טוב היות האדם שער ח' כל שכן שהנושאים אשר בהם ישתמשו במדות האלה לא ימצאו ביניהם אם כן לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וכיוצא למה להם. והם עצמם דברו הפלוסיף בפרק י"ב מהמאמר העשירי מספר המדות אמר אמנם מה הם הפעולות אשר נייחס אליהם כפי הראוי האם הצדקות יראו דברי התולים כי אינם מחליפים ולא נותנים פקדנות ושאר הדברים הדומות להם ואינם גבורים סובלי הדברים המבהילים והסכנות אשר הוא טוב ואם נדיבים למי יתנו כי אמנם זה בלתי ראוי היש להם מטבע או דבר כזה ואם אמנם הם מסתפקים זה השבח הוא כבד כי אין להם תאוות רעות וכו'. הנה שמאלה הטענות עצמם הוכיח החכם שאין לייחס לנבדלים רק פעולות השכל בלבד והוא העיון לא דבר מדברי המדיניות אלא שהוסיפו חז"ל מה שהוסיפו ג"כ מצד האמונות כנזכר שהכל בכלל מה שרמזו האל יתעלה במה שאמר שיאחז בכסא כבודו כמו שכתבנו. האמנה כי כמו שנתברר שאין שום טעם לתורה מאלו הצדדים כי אם לאותן שיש בהן יצר הרע לענין עללות המדות ואם לשבוש הדעות כן ועל פי העיון הזה עצמו יתברר שאין טעם תורה ומצות כי אם אל הבני חורין אשר הם בידם ורשותם למשול על עצמם ולכבוש את יצרם אמנם העבדים הנמכרים המסורים תחתיו אין שום תועלת בם כמו שאמר החכם עצמו בראשון מהספר המדות אמר עוד זאת הרודף אחר התאוות לריק ישמע ולבלתי הועיל כי אין התכלית כי אם המעשה אין הפרש בין נער כפי שניו או כפי מדות הנערות כי אין החסרון לפי השנים כי אם לפי חיותן בתאוות ורדפן אחריהם כי לאלה לא תועיל הידיעה כמו שהוא בחטאים אמנם העושים ופועלים תאוותם בדעת יועילם הרבה מאד דעת אלהי. וזה עצמו מה שאמר שלמה בחכמהו בדברים לא יוסר עבד כי יבין ואין מענה (משלי כ״ט:י״ט) וזה כי האיש המושל ברוחו כשיחטא ויאמרו לו מה עשית יש לו תשובה כי לא התבונן במה שעשה ולא הכיר דעתו אמנם עכשיו שיכיר לא יוסיף עוד ולזה יועיל מאד המוסר לאיש כזה אמנם למי שהוא עבד נמכר לת וותי?ו לא יועיל ולא יוסר בדברים כלל כי הוא כבר הבין רוע הענין ולא נמנע ממנו ואין לו מענה לומר לא ידעתי כי הוא ידע ואשם ואם כן מה תועיל הדעת אצלו ואצל הדומים לו והוא האמת הברור והנה מזה הטעם חוייב שלא תנתן התורה לידועים אשר הם משולחי התאוות מסורים ביד המדות הרעות והמקולקלות אשר המוסר והלמוד בהם לבטלה גמורה. וזה מה שכוונו חז"ל יפה באומרם בספרי (פ' וזאת הברכה) בתחלה הלך אצל עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמן של אותם אנשים אביהם רוצח הוא שנאמר והידים ידי עשו (בראשית כ״ז:כ״ב) ועל כן הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה (שם) הלך אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תנאף אמר לפניו רבונו של עולם כל עצמה של ערוה שלהם היא שנאמר ותהרינה שתי בנות לוט מאביהם (שם י"ט) הלך אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תגנוב אמרו לו כל עצמו של אביהם ליסטים היה שנאמר והוא יהיה פרא אדם (שם י"ו) לא היתה אומה באומות שלא דפק על פתחה וכו'. וכן הוא אמר יודוך יי' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך וגו'. והוא מבואר שכוונת המאמר הזה כלו היא להצדיק דין שמים שלא יאמרו משוא פנים יש בדבר ולמה נתן תורה לישראל ולא נתן לשאר האומות אלא שגלוי וידוע לפניו כי כמו שלא נתנה תורה למלאכי השרת מפני היות בה אנכי יי' ולא יהיה לך לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וכדומה לפי שאין ליצר הרע מעמד במשכיותם כן אי אפשר להנתן אל שאר האומות מפני אלו המאמרים עצמם לפי שהם מלאכי חבלה ומשחית אצל יצרם והם מוטבעים בעבירות עד שלא יועיל להם הלמוד כלל. ולזה אמר המשורר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום וגומר (תהילים קמ״ז:י״ט-כ׳). כי ידע שהן אינם בעלי משא וקיבול כלל וכמו שאמרו שם (ספרי פ' הברכה) שאפילו שבע מצות בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפירקום ונתנם לישראל משל לאחד ששלח את חמורו וכלבו לגורן והטעין לחמור לתך ולכלבו שלשה סאין והיה החמור מהלך והכלב מרתת ופורק ממנו סאה ונתנו על החמור וכן שני וכן שלישי וכו'. וכן אמרו זה במקום אחר (ע"ז ב':) על ראה ויתר גוים. ולהיות הענין כן מטבעם היתה התחבולות מי שבקש להכניסם תחת דתו גדולה מאד במה שהתיר להם הכל והיה החטא אצלם מי שיקיים דבר מדברי התורה כלל והנה אלו הענינים כלם לא שכחם משה אדוננו ע"ה מהזכירם קודם שיפתח בברכתו המתייחסת אליהם מצד קבלתם התור' כמו שאמרנו: