עקידת יצחק · פרק ק׳, ו׳

והנה אחר שכתבנו כל זה נתבאר שאין לאנשים תועי רוח ונלוזים במעגלותם שום תקוה כ"א בהפוך עיניהם ממגמתם הרעה ולהכין להם דרך אשר ייטב להם מכל אלה דרכי התשובה. אמנם כאשר תזדמן להם שום דרך מהם מה טוב חלקם ומה נעים גורלם כי לא די להם שהם נצולים ממכשולות הדרך הוא ומסכנתו אלא שגם הם נוטלים שכר ויעלו גם עלה אל המקום אשר לא עלו בו הצדיקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם וזה יחוייב מכמה פנים. האחד כי בבוא לפניו כל עבירה ועבירה שהיה רגיל בה בתעותו בדרך וככחו אז כחו עתה לעשותה והוא נלחם עם תאותו מלחמה קשה ועצומה עד רדתה כבר עשה מעשה חשוב וקיים מצות התשובה שהיא מצוה רבה הכתוב' בתורה ועל זה אמר ישב אדם וולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה (קידושין ל"ט:) כי ודאי מי שישב כבר קם לעשות ועמד וכבש וישב מעשות. וכמה הפליג להורות זה ישעיהו הנביא במה שאמר מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם ואמר הלך צדקות ודבר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמך בשחד אטם אזנו משמע דמים ועצם עיניו מראות ברע (ישעי' ל"ג) אמר שאם היות ששלמות האדם העצמי הוא בקום עשה כי בו קבעה התורה שכר במצותיה וגם החכם שם גדר האושר פועל הנפש כפי המעלה. ומזה הראוי לגור עם אלהיו ולהדבק בו עם שהוא אש אוכלה הוא אשר ילך צדקות וידבר מישרים עם כל זה כבר יזכה לפעמים בשב ואל תעשה וזה יהיה אשר קדם לו ההרגל או ההתחלה על המעשים הרעים ואחר ישב ויסירם מלבו ובפגעו בם יכבוש עצמו ויעזב' והוא מה שביאר בזכרו הענינים ההם אשר זכר שהוא מבואר שהמואס בבצע מעשקות כבר אהב וכן הנוער כפיו כבר דבק בידו מאומה וכן האוטם כבר פתח והעוצם כבר פקח. ומזה למדנו כוונת המשורר במזמור יי' מי יגור באהליך וגו' הולך תמים וגו'. ואחר כך לא רגל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה וגו' כספו לא נתן בנשך וגו' (תהלים ט"ו). כי השלילות כלם הם המעשים החזקים בבעלי התשובה על הדרך שאמרנו ולזה לא אמר בסוף נזהר מאלה לא ימוט לעולם אלא עושה אלה שכיון שישב ולא עבר הרי הוא ודאי עשה מצוה ומעשה גמור וזה מה שיחייב שתצליח בידם הדרך הזאת אשר שבו בה ואם אחזוה בחצי ימיהם או באחריתם הצלחה שוה כמי שאחזוהו בה כל ימיהם אחר שהתעייה נחשבת להם להליכה ישרה. והשנית שהבעל תשובה אשר כזה ישיג מדרגות עצומות אצל המעשים אשר יעשה אותם מהמעלות המדותיות והמצות התוריות מה שלא ימצאו אצל הצדיקים הגמורים מה שלא יעלם וזה כי כמו שיש הפרש בין העושה בכוונה או בזולתה כן יש הבדל נכר וברור בין כוונה חלושה לכוונה חזקה ומהידוע כי העושה אי זה מעשה במקום שאין שם לא מוחה ולא מעכב כי הוא אינו צריך להתחזק במעשהו כנגד המונעים או המנגדים אבל יספיק שיעשה אותו בתום לבבו החזק הוא הרפה אמנם העושה במקום עוררים ומנגדים ודאי יתחזק במעוזו ויחם לבו בקרבו להתאמץ במעשהו ולהתקומם כנגד מעיקיו אשר זה מה שיחייב שיהיה הפועל ההוא בעוצם הכוונה וחוזק ההתעצמות וההמסר נפשו עליו וכל זה ממה שיפליג שלמות הפועל ומעשה תקפו כמו שאמר קנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כ"א.) כי הקנאה היא התעוררות הלב לעשות דבר כנגד הזולת ולזה תעשה וגם תוכל וכמה תתרצה זה אצל מעשה העקידה כמו שכתבנו שם שער כ"א. והנה הבעל תשובה אי אפשר שיעשה המצוה או המעשה הטוב כי אם בחזקה וגבורת הלב למה שצריך להחלץ ולהתעורר כנגד המטריד והמוחה אשר גדל אתו בבית וכמו שאמרו מי מעכב שאור שבעיסה (ברכות י"ז.) ובקנאתו ואש עברתו בו יתחזק ויתאמץ לעשות אותו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו הפלא ופלא ממה שימצא עליו הצדיק הגמור מנעוריו עד שיעדיף עליו משלשה פנים. האחד כי מה שעשה אותו יהיה יותר שלם מצד מה שנעשה בעוצם לבו וטוהר נפשו וזכוכה בהמסרו עליו יותר מהצדיק כמו שאמרנו. והשני שהזירוז ההוא יוסיף וירבה מעשיו כי לא ידחה מפני עצלות ולא ישוב מפני כל מעיק ומונע כמו שיקרה לצדיק גם החסיד כשיחשיב לעשות מצוה וימנע משום מעכב לפי שלא קדם לו הזריזות וההתקוממות עליה. והשלישי כי אפי' מה שלא בא לידו מהמצוה או המעשה הטוב ראוי שיחשב לו כאלו עשה לפי שההתעצמות ההוא ישימהו עליהם בכח חזק והכנה עצומה קרובה אל המעשה וכגון זה אמר מחשבה עובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ'.) ועל זאת השתומם רבינו הקדוש עד שיצאת בת קול על ההוא בעל תשובה שאמר היום רבי פלוני מזומן לחיי העולם הבא ונאמר שם בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים ולא דיין לרשעים שמקבלין אותם בתשובה אלא שקורין להם רבי (ע"ז י"ז.) וזה שלא די לבעלי תשובה שמצילים עצמם במה שעשו ממעשה התשובה בשעה קלה אלא שמחשבין להם הלימוד והמדע אשר לא למדוהו ולא ידעוהו כאלו השתדלו בו והגיעו עד תכליתו וזה לא היה רק מפני עוצם הכנתם אליו הגלויה לפניו יתברך וראוי שאותה כהיום יחשבה למעשה כמו שאמר לאברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת (בראשית כ״ב:י״ב) כי אע"פ שלא עשה נחשב כעשוי לפי התחזקו במעשה והתאמצו בו עד שכבר אמרו שאפרו של יצחק אבינו צבור לפניו יתעלה (ברכות ס"ב:) הנם שהבעל תשובה נחשב כעושה המצות תמיד על צד היותר נכון שאפשר מכל הצדדים אלא שיש בין הבעלי תשובה הבדל מהם שחוזרין בהם מפני יראת העונשים ויש מהם שחוזרים מצד טוב הכרתם בהפסד דרכם הרעה והתחרטם במה שהכעיסו בה לפני יוצרם ובושים ונכלמים מפניו ונהפך לבבם לשוב אליו בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם להדבק במלכם ולהיות עמו באהבה רבה שידעו שזולת זה הכל הבל כי באמת ענין הראשונים אינו שוה אל השניים במעלתם וכמו שנתבאר זה במסכת יומא (פ"ו:) אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך האי עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול איני והא אמר ריש לקיש גדולה תשובה שאפי' זדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיו יחיה לא קשיא כאן מיראה כאן מאהבה. הנה שהשב מהיראה לא תספיק תשובתו רק להתחרט מעונותיו למה שישיגוהו הרעות בעונשם ודאי אם היה שם. אל לבו יראה זו מתחלה לא היה עושה והרי הוא בהם כעושה בלי דעת שלמה ולזה יחשבו אצלו כלם כשגגות להקל מהעונש. אמנם השב מאהבה שלמה הנה באמת ישיגוהו בדרך השבתו כל השלמיות ההן שזכרנו עד שבעבורם נחשבו לו העונות כזכיות ועליהם חיו יחיו מצד מה שיוסיף בהם אומץ וגבורה לעשות המזדמן לפניו והתעתדו לבלתי מזדמן באותו שיעור מלבד מה שנחשבו לו כל עונותיו בפגעו בהם זכיות חשובות כמצות שיש בה קום עשה כמו שזכרנו כי ודאי על כיוצא בזה אמר (שם פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך מקום שאין רשות לשום חכם צדיק וחסיד לגשת שם. ועתה ראה כי על פי כל הדברים האלה האמתיים צדקו מאד דברי רבי אבהו (ברכות ל"ד:) שזכרנו ראשונה במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שנאמר שלום שלום לרחוק וגומר שנתחבטו עליו רבים ורוב המפרשי' אומרי' כי ירבה שכרם ותגדל מעלתם על הצדיקים על כבשם את יצרם הרגיל בעבירות ומלחמות ה' הוא נלחם בכל יום כמו שאמר היכי דמי בעל תשובה כל שבא דבר עברה לידו פעם ראשונה ושנייה וניצל ממנה מחוי רב יהודה באותה אשה ובאותו מקום ובאותו פרק (יומא פ"ו:) כי בתרי זמני הויא חזקה שינצח במלחמתו תמיד והנה הוא אצלו נסיון עצמי תמידי וראוי לקבוע לו שכר עליו לפי גדלו וכמו שאמר לפום צערא אגרא (אבות פ"ה) וכן אמרו כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב) האמנה כי סברא זו אינה מסכמת עם מה שנמצא בדברי הפילוסיף פרק א' וי"ב מהז' מספר המדות שאמר שם שהאיש הישר שאין לו תאות רעות הוא מעולה מהכשר אשר יש לו וכובש אותם ובפרק י"א מהראשון אמר והנה זה הנשמע לשכל בכשר אבל אולי יותר נשמע אליו בצדיק ובישר. והנה הרב המור' בפרק ששי מהקדמת אבות זכר זאת הסברא וקיים אותה ממאמר הכתוב נפש רשע אותה רע (משלי כ״א:ט״ו) ועוד נאמר שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און (שם) והקשה לו מאומרם ז"ל לפום צערא אגרא (אבות פ"ה) ומאומרם כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב.) ועוד מאומרם חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר ובלבישת כלאים אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט) והנה הוא הסכים ביניהם בשחז"ל אינם מדברים רק בדברים האסורים מצד המצות השמעיות שאין השכל גוזר עליהם כי דברים כאלו אין על האיש השלם למאוס אותם ולהעזב מהם כי אם מפאת אזהרת הדת ויראת שמים ובאלו כל מה שתרבה התאווה אליהן יגדל השכר והראיה ממה שהזכירו בשר חזיר ובשר בחלב וכלאים ולא אמרו רצוח גנוב ונאוף ודומיהם. והנה הוא מבואר כי אחר שקבל דבריהם בכל מה שיפלו עליו התאוות הגופיות מהדברי' המגונים לפי השכל האנושי לומר שהאיש הישר משולל מהתאות ההן הוא מעולה מהכשר אשר ישנן לו וכובש אותם כ"ש שימאן במאמר הזה מזה הטעם לאמר שהאנשים אשר נוצחו מכל חטאת האדם אשר תעשנה מהרע והגנאי והדופי שיהיו גדולים במדרגתם מהצדיקים הגמורים אשר לא טעמו טעם חטא ואע"פ שלא הזכיר המאמר הזה לשם ולא הקשה ממנו אבל הזכירו והודה בו פרק שביעי מהלכות תשובה ואפשר שיעמידהו בעבירות השמעיות אלא שזה לא יספיק להעלותם אל אותה מדרגה לפי דרכו שאם נודה שבתחלת העיון אין טבע האיש השלם חייב למאוס הדברים שאסרה התור' מזה המין מ"מ אחר שאסרתם מי התיר לו לאהוב אותם ולהתאוות עליהם עד יעבור תורה ויפר חק למלא כריסו מהם חצי ימיו או רובם ולא עוד אלא שבבואו אל שערי התשובה יקשה עליו לפרוש מאכילת בשר החזיר השקץ והעכבר וזולתם מאשר שנא ה' ואין נפש רשע יתירה מזו אשר אהב את כל תועבת ה' אשר שנא ואיך יוכל לעמוד איש כזה במקום שאין רשות לעמוד הירא את ה' מנעוריו ולא מלא נפשו אותו לחטא באחת מהנה. גם לא ידעתי מאי קשיא ליה לרב מאומרם ז"ל כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו שיראה שדן אותם כאלו אמרו כל שיצרו גדול מחבירו הוא גדול ממנו הרי לא אמרו אלא שכל שלבו גדול צערו יותר גדול אצל הכבישה. וכבר פירשו קצת כי מה שכתב שבעלי תשובה עומדים במקום שאין הצדיקים גמורים יכולין לעמוד הוא משום גריעות הבעלי תשובה כאיש השנוא מכל שאינו בטוח לעמוד בהיכל המלך כי אם בפניו כי רבו המבקשים את נפשו והביאו ראיה ממנשה שנאמר ויעתר לו ה' (ד"ה ל"ג) קרי ביה ויחתר ואז"ל (סנהדרין ק"ג.) שעשה לו מחתרת ותמהתי מאלו המפרשים שא"כ באמת לא פליג ר' אבהו במאמר הזה למאמר ר' חייא דאמר אבל צדיקים עצמם עין לא ראתה ומאי קאמר ופליגא דר' אבהו והיה לו להשיב ההוא לגריעותא אתמר אלא שיראה שהם מפרשים המאמר בפ"ע מבלי דרוש מה למעלה ומה למטה כמו שנמצאו פירושים אחרים בלי השקפת ראיית הכתוב כתבנום ונמשכנו בדרכם בשער צ"ז: