עקידת יצחק · פרק י׳, ה׳

והרב רבי שמואל ן' תבון ז"ל תלמידו תקן כי מלת היה מושכת אחרת עמה ושיעורו הן האדם היה כאחד ממנו והיה לדעת טוב ורע. ור' דוד קמחי ז"ל בקונטריס שלו כתב הן האדם היה כאחד ממנו מצד שכלו והתיר עצמו לדעת טוב ורע. והראב"ע ז"ל כתב וטעם הכתוב כמו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע או פירושו על מחשבתו אלו דבריו ובעל הפרדס ביארם ואמר כי החכם הזה יסבור שיש מצבא השמים יודעים טוב ויש יודעים רע ושזה הענין הוא סוד גדול נעלם מארסטו וסיעתו וכי אליו רמז במלת כרובים כי הם המלאכים המורים על הטוב ועל הרע ואשר הם תחת ממשלתם אין בידם לעשות תשובה כי אין מידם מציל ע"כ. והיותר נאות פי' רש"י שאמר הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים מהו יחידותו לדעת טוב ורע. והרמב"ן ז"ל השמיט עצמו מאלו הכתובים זולתי מה שהודה שהדעת טוב ורע היא מדה אלהית כמו שנתבאר בשער ז'. ואין אחד מכל אלה וזולתם אשר שמענו שמעם שהתיר עצמו לפרשו כפשוטו. ואני בער ולא אדע משתומם ונבהל לומר מי הכניסם אל הצרה הזאת ומה מאד קשה בעיני מה שנראה מן המתפלספים שבהם שהכרה הדרוש הניעם לזה מצד מה שיאמרו שהמלאכים אין להם בחינה רק במה שיפול תחת האמת והשקר אשר הוא בהשכלת הדברים ההכרחיים הנצחיים שמשיגים אותם מצד מה שמשיגים את עצמם אמנם שהבחינה אשר היא בין טוב לרע אין להם שום מבא בה לפי שהיא נופלת בדברים האפשריים המשתנים והוא טבע הנאה והמגונה אשר התחלות הבחינה באלו הענינים ומופתיה יוקחו מהפרסום ומנהגי האנשים אהר אין להם התחלה קיימת וטבע עומד רק הכר משתנה ומתמוטט בהשתנות והתמוגג ההרגל עד שכבר נתחלף הנאה לקצתם במגונה לקצתם וההפך. ולזה אמר שהוא חסרון גדול לשכלים הנבדלים ליחס להם השגת דברים אשר כאלו. ומזה הטעם עותו לנו את כל הכתובים בכל מה שיבא העדות בהפך סברה זו ולא ידעתי איך ירחיקו מיחס למלאכים מצד חסרון דבר שחוייב לנו להודות שיש לאל ית' הקפה עליו בלי שום ספק עם האמיננו שהוא ית' וידיעתו דבר א' בלתי משתנים ומתחלפים בשום זמן וענין. ואם יצוייר חלוף זה עמודי האמונה ירופפו ויסודות התורה כלה יתפלצון שרוב מצותיה עדותיה ומשפטיה סובבים על קטבי הטוב והרע כמ"ש ועשית הטוב והישר (דברים ו׳:י״ח) ואמרו ואהבת לרעך כו' (ויקרא י״ט:י״ח) זה כלל גדול בתור' ואידך פירושא היא (שבת ל"א.). וכל אלו ההישרות באומר סור מרע ועשה טוב (תהילים ל״ד:ט״ו) ובמאמר התור' ראה נתתי לפניך היום כו' (דברים ל׳:ט״ו) וזה מבואר מאד מאד. והנה אם יודו בידיעת הש"י ובחינתו בכמו אלו הענינים מה שאינן יכולין להכחיש איך יאמרו שההשגה הזאת היא חסרון בחק המלאכים אחר שהיא מהענינים הכוללים הידועים בנפש כמו שביארנו. וכבר שאלתי על זה לקצת חכמי דורנו המקבלים זה הענין במושכל ראשון ולא השיבו לי דבר. והיותר קשה בזה שנרא' שמסכים לדעתם אנקלוס האלהי ע"ה שתרגם הא אדם הוה יחידאי בעלמא מיני' למדע טב וביש ותרגם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע כרברביא ושמחו בדבריו כל בעלי זה הדעת וחשבוהו כמוכרח למה שיצא מפיו. אמנם הספק העצום אשר זכרנו הוא בעיני מכריע את כלם ואלמלא מפומיה אמרה לא נשמעינה ואם שמא יליזו עלינו ממה שאמרו (שבת י"ב:) מלשון הארמי שמפני גריעותו אין מלאכי השרת מכירין בו ועכ"ז הוא יתברך יודעו ומכירו הנה בפרשת צו בשער נ"ח ב"ה תתבאר כוונתם באופן שאין הנדון דומה לנדבר מה לתבן את הכר. ועוד אני רואה את דבריהם מגדל גדול אשר בעפר תחוח יסודו וברוח מצויי' יפול ונופל. וזה שאפילו נודה להם בקצת הענינים הנופלים תחת הידיע' הזאת שאין בהם טבע קיים והתחלת ידיעה נצחית שתגזור בכל זמן ומקום בלי שום חלוק ושנוי הנה לא נוכל לכפור שרוב יסודותיה ועקריה הם קיימים ונצחיים בלתי משתנים כלל כמו שהוא הענין בכבוד אב ואם והדור פני שיבה ועשות משפט וצדקה וחסד וכיוצא מהשרשים המדיניים שאין שום מבא לשום עם אומה ולשון לשום חלופם על המנהג הראוי וההפך ברצוח וגנוב ונאוף ודומיהם ועד זה הוא רוב הדברים אשר הטוב והרע יקיפם, ואם ימצאו דברים קלים מסתעפים מאלו בלתי נאחזים בזה השיעור מהקיום וישתנו לפי מנהגי המדינות והאיקלמים כמו שבמקום זה יכסו הראש דרך ענוה וצניעות ובזולתו יהי' להם לעזות או שינהגו לכסות הפה כמסתיר ערוה וכדומ' אין בזה בית מיחוש אחר שמדת הענוה והצניעות הכל מודים בה ומקיימים אותה כל אחד לפי הסכמתו. והשרש הזה אמתהו ארסטו ראש הפלוסופים בפ' ט' ממאמר ה' מספר המדות ששם יחלוק על מי שחשב היות כל הדינים אשר תתנהג בהם הדת המדינית בלתי טבעיים לפי שלא נמצא בהם החוזק והקיום אשר לדברים הטבעיים כמו האש ששורפת בכאן ?ובפרס בשוה ודומ' לזה. ואמר כי ירא' שאינו כן שעם היות שהדברים האלהיים הם קיימים וחזקים בהחלט מה שאין כן הדברים אשר אצלינו כי היותר קיימים שבהם ישתנו לפעמים מ"מ לא מפני זה יאמר עליהם שאינם קיימים בהחלט. ונתן סימן לדבר כמו הימין שבטבע הוא חזק אע"פ שיקר' שיהי' האדם ימיני בשני צדדיו. וכן הדברים השרשיים הכוללים שבדינים הם בלתי משתנים כי אם במקרה ועל הזרות כמו שאמר שאם הפקיד אדם חרב ביד זולתו ורוצ' עתה לקחתו להרוג את רעהו שיהי' אז הצדק שלא להשיב' אליו עם שהשבת פקדון הוא מהדברים הקיימים. אמנם שכבר ימצאו פרטים משתנים כפי טבע הזמן והמקום כמו שישתנו מדות היין והחטה כי במקום שיש שם הרב' הם גדולות ובמקום היוקר הם קטנות עד הנה תורף דברי פי חכם חן חן לו. ראיתים וישמח לבי למה שהם אמתים תורניים קבלתים וחשבתים סוללה להפיל המגדל הזה אשר בנו בני האדם הנמשכים אחריו כי לא נשאר להם בו פתחון פה עוד ולסבה הזאת הונחי רוב עקרי המדינית למצות אלהיות וכ"ש שיש לימר כי כבר תפול על הטוב והרע בכלל גזרת האמת והשקר באופן מה כמו שיפול על האמת והשקר טוב ורע. וזה שכשנאמר שההנהגה באות' דרך ישרה המונחת מהדתות המסדרות החיים האנושיים היא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם יאמר שהגזר' הזאת היא אמת. ואם נאמר שעבור אלה והפר ברית ותור' היא נאה יאמר על זה שהוא שקר. כמו שבחלק העיוני ההצדק בחיוב ושלילה הוא הטוב והבלתי צדק היא הרע. כמו שנתבאר כל זה תכלית ביאור ג"כ לארסטו במה שאחר הטבע ובפרק א' מהמאמר הששי מהספר הנזכר עד שגמר אומר אמנם הטוב והרע אשר לשכל העיוני ולמעשי הם האמת והשקר כי אמנם הם בכל דבר שכלי פועל המעשי אמנם השכלי הוא האמת המתחבר עם הרצון הישר ע"כ. והנה להיות הדברים האלה מבוארים בעצמם ירא' שלא הביאם לנטות מעליהם גם מעל פשוטי הכתובים רק כי ממה שראו שמנע הש"י מהאדם אכילת עץ הדעת טוב ורע גזרו שהדעת ההוא הוא רע לבריות וכ"ש שהוא רע לשמים והשתדלו להרחיקו מעל השם יתעל' ומלאכיו כהרחקת הגשמות וכיוצא בכל מקום והסבה היא חלוש' מאד לקעקע כמה בנינים שכבר ביארנו יפה יפה שהדעת טוב וההכרה בינו ובין הרע הוא הכרחי לחיים מבלי ספק כי על כן שמהו סמוך ומצרן אל עץ החיים אלא שההפסד והרע בא מצד יציאתו ממה שהוזהר והשתקע בו ואין רע יורד מלמעל' וחלילה שיהי' חסרון בחוקם מה שהוא מעלה אצל בוראם ית': והנה לא נבדל המלאך מן האדם בשהאדם ידע בטוב וברע והמלאך לא ידע ולא יבין, רק בשהאדם יש לו בחירה ואיפשרות ליפול על כל אחת מהנה ותמצא שלמותו בנפלו על הטוב וחסרונו בנפלו על הרע והמלאך אין באפשרותו ליפול כי אם על הטוב כמ"ש המור' פרק ז' חלק ב' וכמו שכתבנו היטב בפרק נפרד בשער ח'. וכן היה ענינם אצל המושכלות שתחת האמת והשקר כי כבר חוייב שישיג המלאך שהפך מה שישכילהו מהם הוא שקר אמנם אין בטבעו לדעת את השקר ושיהא אצלו קנוי במושכל כסבור שהוא אמת כמו שיהי' זה אפשרי באדם. וזהי העולה על דעתי בדרוש הזה וקבעתי בו מסמרות כי לא מצאתי קורת רוח בכל מה שנמצא בו לראשונים עם שאני חושד את עצמי בהבנת כוונתם. האמנם שמה שתרגם אנקלוס בכתוב הזה כוון בו לדבר ראוי לשום אליו לב זולת מה שחשבוהו ממנו ואחשוב שאליו כוון רש"י ז"ל והוא שפשוטו של כתוב זה צריך תקון כמנהגו להרים מכשול מעיני ההמון כי אומרו הן האדם היה כאחד וכו' לא ימלט משידבר הש"י אל עצמו כאומרו ויאמר ה' אל לבו או שידבר עם זולתו ואם ידבר אל עצמו הרי הוא מביא אל הרבוי ואל הדמוי המשנים או המשלשים חלילה לנו. ואם אל זולתו כבר ירא' שהוא יתברך ואותו הזולת אשר עמו ידבר היו שוים בידיעת הטוב והרע וזה מגונ' ודבר שא"א. וקשה עוד שיאמר שיהי' האדם בזה שוה להם. והוא תקן הכל בתרגומו בזה כי יסכר פי דברי שקר ודבר כזב בדברים האלה כמו שעשו הזקנים במאמר נעשה אדם וכיוצא (מגלה ט'.) והנה לא חשש אנקלוס אליו כמו שלא חשש אל השאר מה שחששו הם למה שלא היה בהם הגנאי כל כך מפורסם ועוד שתשובתו בצדו להמון העם באומרו ייברא אלהים כו' כמו שכתבנו בשער ח' ועל זה הענין ההמוני נזהר בתרגומו עץ הדעת טוב ורע כמו שכתבני בשער ז'. אמנם מה שתרגם והייתם כאלהים ותהויין כרברביא אחשוב אחד מב' ענינים אם שהוא משלח שם זה על המלאכים והוא הנכון ממה שמצאנוהו שתרגם כראות פני אלהים (בראשית ל״ג:י׳) כחזו אפי רברביא. ומהידוע כי על המלאכים שנאמר עליהם ויפגעו בו מלאכי אלהים (שם ל"ב) מדבר. אמנם תרגם כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (שם) חזיתי מלאכיא דה' כי ראה לתרגם שם אלהים על השם הנכבד ושיחסר מלת מלאך משיתרגם אלהים לשון רבים על המלאכים לפי שלא ראה אז אלא אחד ועליו קרא שם המקום פנואל. ואין צ"ל שלא יתכן לתרגם שם אלהים סתם על המלאך כי לא נסה. ואם הונח שנתיחד לו זה הלשון רצוני רברביא לכוין בו אל זולת המלאכים אומר שכוון בזה אל ענין יותר עמוק והוא שידוע שאין ליחס לשום מדבר מאמר רק מה שיש לו צד ידיעה או הכרה בו או שום ציור ודמוי יוכל לציירו ולדמותו בצד מהצדדים ואפי' חולמי החלומות לא יראו להם דברים רק שיהיה אל החולם ההוא שום השערה בהם אם במציאותם כמות שהם או ע"י ערוב או הרכבה מדברים נודעים או נכרים אצלו קצתם בקצתם. אבל מה שלא צוייר לו בשום ציור והשערה לא יתדמה אליו כלל כמו שכתב החכם בטבעיות ז"ל ואין לו שיבנה צורה מבלתי משל קודם ע"כ. ומהידוע ג"כ שהמלאך לא יושג ולא יציייר רק בציור שכלי ממש וכמ"ש אליפז התימני יעמוד ולא אכיר מראהו (איוב ד׳:ט״ז) כי לא ישיג בדמיונו ולא בשום כח היולאני זה המלאך המדבר בו וכ"ש שהוא נמנע בכל תנאיו שישיג אותו הב"ח הבלתי מדבר ושתיוחס השגתו אליו בשום ענין. צא ולמד מאתונו של בלעם שהרי נטתה מפני מלאך ה' הנצב לקראתו וחרבו שלופה בידו וכשדברה התנצלה מאדוניה במה שלא הורגלה לעשות כן ואמרה הלא אנכי אתונך (במדבר כ״ב:ל׳) ולא נתנצלה בשראתה את מלאך ה' שהיה לה התנצלות נפלא וזה שאם נתן לה כח להרגיש ענין מאיים ומבהיל יותר ממנו הנה הורע כחה משער שום השערה שכלית כלל ולזה לא הזכירה מלאך ה' בפיה. ומטעם זה עצמו הוקשה בעיני אנקלוס שיאמר הנחש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע שיורה שהנחש היה משיג ומשער מהות המלאך או ענינו ושהוא מכיר בו שהוא יודע בין טוב לרע וגם כשילקח הנחש כפי הזווג הראשון שפי' בשער הקודם לא יתכן לו זה כי לא יתיחס השגת המלאך רק לנביא בהשגה נבואיית או למי שיוכל להשכיל בו שום השערה שכלית מצד שהוא בעל שכל לבד. ולא תקשה מאומרו אף כי אמר אלהים. כי יודע אלהים. כי זה היה מאמר לפי מאמר האומר לבד לפי שהאשה היתה אומרת שהאכילה מהעץ ההוא נמנעה להם מפאת האלהים. וכמוהו מה דבר ה' דבלק (שם כ"ג). ואומרו ויאמר ה' אלהים אל הנחש. יגיד עליו ויאמר ה' לדג (יונה ב׳:י״א) והוא על ההכנעה אשר הוטבעה בו משם ואילך כמו שפירשנו. ואיך שיהיה באלו הענינים הנה לא כוון אנקלוס אל מה שיעקור בו שרשי הדת והאמונה חלילה לו: