עקידת יצחק · פרק י׳, ד׳

לפי שהוית האדם אינו רק מציאות שתי קצוות הבריאה וחבורם יחד כמו שנתבאר בשערים הקודמים הנה היתה השגתו הדברים על שני פנים אם על דרך הידיעה ואם ע"ד ההכרה. הידיעה היא מה שנשכיל בקצה העליון שהוא השכל. וההכרה היא מה שנרגיש בקצה השפל שהוא החוש. אמנם מה שנשכיל אינו מה שנרגיש ומה שנרגיש הוא זולת מה שנשכיל. כי ההרגש החושיי הוא בדבר המיוחד כמו זאת הארץ הרמוזה וזה האיש הרמוז אליו אשר ירגישהו מצד מקריו ויכירהו ברשמיו. אמנם מה שנשכיל אינו אלא טבע הארץ או האיש המשולח הכולל הנמצא בנפש והוא ידיעת עצם הדבר ומהותו כלומר גדר הדבר הכולל מינו כלומר כי השכל לא ירגיש הפרטים אשר בהם יפרד האיש ההוא בחמרו הרמוז אליו. כמו שהחוש לא ידע הענינים הכוללים המהותיים. וזה דבר שביארו החוקר בתחלת ספר השמע כי כשאמר שהטוב והנאות שילך בלמוד בנמצאות הטבעיות מן הדברים הכוללים אל החלקיים אמר שם ז"ל. ואמנם היה זה לפי שהדברים היותר כוללים ידועים אצלנו מן המיוחדים כמו שהמורכבים יותר ידועים אצלנו מן הפשוטים. והכוונה לו שעם שכבר הקדים לומר שבדרך המופתים ילך מהמתאחר אל הקודם עכ"ז בסדר הלמוד הנה הוא יתחיל מן הכוללים הקודמים אצל הטבע ויותר ידועים אצל השכל וילך מהם אל המיוחדים לפי שזה וזה הוא ממש ההליכ' מן הידוע אל הנעלם כי יש לנו להקדים בלמוד הענינים הכוללים הידועים תחלה אצל השכל אל המיוחדים המתאחרים אליו. כמו שבעמידה על המופתים הנעשים בדרך החקיר' נלך מהמורכב המתאחר אשר הוא ידוע ונכר אצלנו בחוש אל הקודם הפשוט הנודע בסוף אצל השכל. כי המורכב הכללי הנמצא חוץ לנפש הוא באמת ידוע אצל החוש מפשוטיו. כמו שהשמות הנפרדים המורים על האדם והסוס דרך משל הם ידועים יותר מהגדרים המורים על חלקי כל אחד מהם וקבוצם יחד. זהו תוכן כוונתו שם. והנה אם כן הנמצא כל אשר יהיה יותר כולל יהיה יותר נודע אצל השכל וכל אשר יהיה יותר מיוחד ורמוז אליו יהיה יותר מורגש בחוש. ויחוייב מזה שהשגת האנשים תהיה ראשונה בנמצאים המורגשים הנמצאים בחמר וממנה יעלו אל ידיעת הדברים הכוללים הנמצאים בשכל כמו שהאל ית' ויתעלה השכלתו ראשונה היא בנמצאים הכוללים הידועים בעצמם ומשם תחוייב הכרתו וידיעתו אל המיוחדים הרמוזים שידעם בידיע' עליונה נפלאת בלתי ידועה אצלנו. אבל יחייב הדעת תכלית החיוב כי אחר שהשכלתו אותם זו היא עצם מציאותם שלא יפלא מהיוצר דבר ממלאכת החמר ומעשהו כמ"ש היוצר יחד לבם כו' (תהלים ל"ג) וכמ"ש המשורר אם יוצר עין כו' (שם צ"ד) יתבאר בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והוא מאמר ראב"ע ז"ל כי הכל ידע כל דרך כל לא דרך חלק. כוונתו אצלי כי הוא הפך האדם שידיעת החלק הוא דרך לו לידיעת הכל אמנם הוא ית' יודע הכל דרך כל יראה כי החלקים ידועים אצלו מפני ידיעתו הכל ובמקומו יתבאר ב"ה. אמנם הנבדלים די מדרהון עם בשרא לא איתוהי הם משיגים הדברים הנודעים אצל השכל והם מהויות הנמצאות ועצמיותיהם מצד שהם דברים כוללים מושכלים אם הסוגים ואם המינים. אמנם אין מטבעם להכיר הדברים המיוחדים המורגשים בהם בחושים ההיולאניים במקריהם וברשמיהם. ואין שום טענה במה שידעם ב"ה אחר שהם עלולים נבראים לא בוראים וממציאים אלו הדברים. והנה א"כ יש בכאן שלשה חלוקי השגות. מי שידועים אצלי בעצם וראשונה הכוללים ומפני זה לא יעלמו ממנו המיוחדים הרמוזים והוא האל ית'. ומי שמורגשים אצלו בעצם וראשונה המיוחדים הרמוזים ומזה ישיג מה שישיג בהשכלת הכוללים והוא האדם. ומי שישכיל הכוללים ולא ירגיש במיוחדים הרמוזים והוא המלאך. וזה בעיני מה שכוונו אותו חז"ל (תנחומא פ' תצוה) באומרם אתה מוצא מי שהוא בחשך רואה מי שהוא באור ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך אבל הקב"ה הוא אור ויושב באור ורואה מה שהוא בחשך שנאמר ידע מה בחשוכא כו' (דניאל ב') מוסף על מה שיתבאר פשוטו בשער כ"ט ב"ה. הנה שחלקו המשיגים לג' חלוקים האחד הוא השגת האדם שהוא יושב בחשך מצד חשכת חמרו והמיוחד אליו הוא ההרגש בחוש לבד ועכ"ז רואה ומשיג מה שהוא באור מההשגות השכליות הכוללות מה שישיג מהם. אמנם המלאך הוא יושב באור מצד הפשטתו מחשכת החמר וממשיגיו ולזה אינו רואה ומשיג מה שהוא בחשך מאלו הדברים הפרטיים המורים עליהם אלו השמות והרשמים. אמנם הקב"ה אע"פ שהוא אורו של עולם והדברים כלם ידועים אצלו במדע כולל מושכל הנה לא נעלם ממנו דבר מכל אשר הוא בחשך ההרכבה מצד מה שהוא יוצר הכל בידיעה נפלאה מושכלת מהותה ממנו ומשארת אותו על יחסו הנבדל מהם הבדל בלתי בעל תכלית. וכבר שמענו מי שפי' בכאן כי האדם השכלתי אור הנמצאות באמתת גדריהם הוא מצד היותו בחשכת החמר ומכיר אותן בהרגשיהם תחלה אמנם הקב"ה אינו כן אבל מציאותם בחמר ימשך מהשכלתו אותם ראשונה כמ"ש. והדרוש הוא אמיתי בלי ספק אבל לא יסבלהו לשון המאמר. כי למה יאמר ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך. ואשר כתבתי הוא הנכון לפי הלשון והאמיתי בעצם הדרוש אשר היינו עליו ואשר תאמתהו התורה בכללה. ומה נפלא מאמר החכם בזה אתה ידעת לבדך את לבב בני האדם (מ"א ח'). והנביא אמר עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב כו' (ירמי' י"ז) יורה שאין כמוהו בכל העליונים ישיג באלו הדברים המיוחדים הרמוזים אליהם ויבא עוד בשער י"ד ב"ה. והנה מכל מה שאמרנו יתחייב שכל מה שיהיה ענינו הכרה והרגש אישיי הוא הדבר אשר יוחד יותר אל השגת האדם. וכל מה שתהיה השגתו ענין כולל נמצא בשכל הוא אשר יוחד אל הנבדל. אלא שנבדלו שניהם במה שלאדם יש לו מהלכים בין הידועים הכוללים עד מקום אשר תשיג יד שכלו. אמנם הנבדלים אין להם מבא באלו הענינים המורגשים הרמוזים אליהם. וזו היא כוונת המאמר ההוא שזכרנו האומר שיש לו לאדם חכמה מרובה מהמלאכים כי הנה המלאכים טענו על האדם באומרם מה אנוש כו' כי מצד שהוא אנוש בן אדם וילוד אשה מיוסד בזה החמר הנתעב מחוייב שתהיה השגתו חסרה לחולשה באלו ההשגות אשר הם ידועות בעצמן והם הענינים הכוללים כמ"ש שהם להם לזרה מצד טבעו. והנה האל ית' הליץ בעדו כי גם מהצד ההוא עצמו תמצא לו השגה מה שלא תמצא להם. והוא ההכר' והשפעה בין פרטי אלו הנמצאות המורכבות הנבדלות במקריהם לבד. עד שיספיק להבדילם בשמות נרשמים פרטיים לקוחים מצד מה שירגיש בחלופיהן יבדלו בהם כל כת וכת מהם. ואם הם כאלו תחת מין א'. מה שלא תיוחס ידיעה זו אל השכלים העליונים שאם הם ידעו והשיגו המינים הכוללים מצד כוללות צורותם כמין החיה או מין הבהמה או העוף הנה לא ישיגו פרטי חלקיותם לתת הבדל בין הגמל והסוס והחמור או בין הארי והזאב והדוב או בין הנשר והפרס והעזניה וכדומה. כי הבדליהם לקוחים מענינים חלקיים תלויים בחלוף חמריהם ותמונתם קרוב להבדל אשר בין כלבי הרועים או כלבי הציד או כהבדל אשר בין פרד המשא לפרד הרכיבה. והוא מה שאמר לזה נאה לקרות סוס ולזה גמל ולזה חמור ולזה נשר. וזהו פירוש ויקרא אדם שמות לכל הבהמה כו'. כי השמות אינם הגדרים הכוללים כמ"ש. ובפירוש אמר הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם כו' יאמר כי אלו הנמצאים כלם אשר יקרא להם האדם אלו השמות הפרטיים כבר היה שמו מתחלה נפש חיה שהוא גדרו הכולל הידוע אצל המלאכים כמו שכתבנו במקומו. וביארו הדבר לגמרי במ"ש ואתה מה שמך אמר אדם שנבראתי מן האדמה כי לא על השם המורה על מהות האדם וגדרו אמרו אלא על ענין רושם חלקי לקוח מדבר חיצוני ממהותו. והוא עצמו מ"ש אדני מפני שאתה אדון כל הבריות שזה אינו מעצמות השם הנכבד והנורא רק מענין חיצוני ממנו. כי באלו הענינים השכליים המלאכים הם ראשונ' מצואין אצלם. והוא מה שביארו הקב"ה בעצמו באומרו הוא שמי שקרא לי אדם הראשון והוא מה שהתנתי ביני ובין בריותי ירצה שהוא השם שלקחו אדם הראשון מצד היחס אשר לו ית' עם בריותיו. לא שהוא השם העצמי וכבר כתב על זה השם הרב המורה זה הענין עצמו פרק ס' חלק א'. והתבונן באומרו אדם שאני רוצה לבראת יש בו חכמה מרובה יותר משלכם ולא אמר חכמה יתירה או מעולה או גדול' כי בזה דמה אותו אל עובד האדמ' שנעשה חכם ויושב בשבת תחכמוני שיאמר עליו שהוא יודע ידיעה מרוב' מכל בני החבור' לפי שיודע להציב הדרבן ולכוין התלם או להבחין בין טעם הפולין לטעם העדשים מה שלא ידעו הם והיא באמת יתרון בענין הכמות לא באיכות. והענין מבואר מעצמו. ועתה כאשר נתישב זה והיו בכאן קצת דברים כוללים נשואים על מין האדם מצויירים בנפש רצוני מושכלים לא מורגשים כמו שהוא ענין המעלה והחכמה והכבוד וזולתם מהדברים הידועים בגדריהם אצל החכמים אשר הן לפי כן מושכלים אצל הנבדלים ומשיגים אותם במהיותיהם בלי ספק והיה הטוב והנאות כל אחד מהם דבר מושכל מוגדר אצל החכמים בשהוא אשר יכספוהו הכל וכאשר היה הטוב מושכל חוייב שיהיה הרע כמו כן אשר ימאסוהו הכל כי ידיעת ההפכים אחת. גם התורה תראה אותה בידיעה בכמה מקומות. עץ הדעת טוב ורע. כאלהים יודעי טוב ורע. הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. כמלאך האלהים לדעת את הטוב ואת הרע (שמואל ב' י"ד). א"כ למה נגרע מיחס אל השכלים הנבדלים ידיעת הטוב והרע שנראה שברחו כל החכמים מיחס אותם אליהם כבורח מן הסכנה העצומה. וזה שכלם פה אחד אשר ראינו דבריהם נלחצו ונדחקו בו בשיעור מופלג. והרב המורה ראש הפלוסופים התורניים דחק ופירש ז"ל. הן האדם היה מיוחד בעולם הזה כשהוא ממנו כלומר מעצמו ומחשבתו יודע טוב ורע ועושה כל מה שהוא חפץ בין טוב ובין רע ועתה פן ישלח ידו כו'.