שובי שובי השולמית · פרק ב׳, כ״ז

והא לך מ״ש הגאון הרדב״ז ז״ל בהקדמתו לכפר מגן דוד וז״ל, דע כי סבת הסבות ועילת העילות האחד הפשוט הקדמון אשר לא קדמו העדר, הוא האציל עשר ספירות קדושות בדרך אצילות זו מזו, אבל יש גבוה למעלה מהם (הוא א״ק) נמשך מן הרצון הקדום (הוא א״ס) כי הוא אמר ויהי וממנו נאצלו הי״ס ונשארו אצל עומדו אדוקות וקשורות בקימונו של עולם (הוא א״ק הנקרא קדמונו של עולם) ונקראו בלשון חכמים מדות והם כוחות אלהיות, היו בכח מאצילם עד עלות הרצון וחפץ מוחלט כאשר גזרה חכמתו יתברך להוציאם מן הכח אל הפועל להנהיג בהם את העולמות שלא היו ראויים להתנהג אלא על ידי אמצעיים ומלבושים לרוב העלמו והסתרו, והן אדוקות בו כהדין קמצא דלבושיה מניה, והם כולם צריכים אליו ואין להם שפע וברכה אלא ממנו יתברך ותשוקתם אליו, והא״ס יתברך אין צריך להם אלא הם ככלי ביד האומן להוציא כלי למעשהו כדכתיב ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן, וכן פירשו במדרש הנעלם בפרשת בראשית על פסוק היתפאר הגרזן על החוצב בו, הא למדת שאין המאציל נפרד מן הנאצל אבל שנים הם המאציל והנאצל, והואיל והנאצל נאצל ברצון המאציל ולא נתחייב ממנו והמאציל קדם לנאצל ולא בקדמות העילה אל העלול, כי המאציל היה מעולם לא קדם העדר למציאותו, משא״כ בנאצל כי קדמו ההעדר מלצאת לפועל, ומה שנקראים אחד המאציל והנאצל הוא להיותם קשורים זה בזה יחד כשלהבת קשורה בגחלת לא שהם אחד במהותם ועצמותם.