אורים ותומים, אורים · סימן י״ט, ג׳

כדרך שנתבאר לעיל סי' י"ד והיינו דשם נתבאר אם אמר לבד"ג אזלינן והקשה הסמ"ע דמשמע הא בסתם אי כותבין לו הפסק אין מדקדקין בזה ומנלן הא בגמרא נזכר סתם מכתב היכי כתבינן משמע בכל פסק מדקדקין לכתוב כמ"ש כאן. ואפשר לומר משום דלקמן סי' ל"ט וסי' ע"ט משמע דלכתחילה אין לכתוב פס"ד כלל דלמא פרע וכמ"ש באריכות ולכך כתב רמ"א באופן שנזכר לעיל סי' י"ד דאם אמר לב"ד הגדול איזול לכ"ע כתבינן ויותר נר' דביקש הרמ"א לתרץ כמ"ש שאל לכתוב לו דל"ל שאל הל"ל סתמא כשכותבין פס"ד כותבין וכו' אלא דרבותא קמ"ל לא מבעיא כשכותבין פס"ד לראיה שלו פשיטא דאין מזכירין שם המזכה ושם המחייב אלא אפי' אמר לב"ד הגדול איזול וכותבין הפסק שידעו הב"ד הגדול אם טעו או לא ה"א דיכול הדיין לומר כתבו שאני הבלתי מסכים כי אם ימצאו הב"ד הגדול שטעו לא יתלו בי ולא אהיה נחשב בעיניהם לעם הארץ וכטועה בדינם. וכן אולי יהיה דבר שצריכים לשלם מכיסם כדלקמן סי' כ"ה ע"ש ואותו שלא היה מחייב פטור מלשלם א"כ ה"א דיכול לטעון כתבו מי המחייב ומי המזכה למען דעת בבירור דעל מי מוטל התשלומין קמ"ל דבכל זה אין לכתוב כן שלא יהיה הולך רכיל וכו' ולטעותא לא חיישינן ופשוט. וכתב הסמ"ע אם כבד נפסק הדין מב"ד אחד אין יכול לילך ולתבוע אותו בנדון זה בב"ד אחר ואין הב"ד השני רשאים להזקק ולשמוע דבריו כי ב"ד בתר ב"ד לא דייקי וכ"כ הרא"ש בתשובה. ובתשובת המבי"ט ח"ב סי' קע"ג משמע שם מתשובת ר"ד ב"ז דבזה"ז חיישינן לב"ד טועין וב"ד בתר ב"ד דייקי ונסייע מרי"ו ותשובת רשב"א הובא בב"י לקמן סי' ל"ט וכן הוא בש"ע סי' ל"ט ס' י"א ע"ש. אבל הש"ך חולק לקמן דיש ריעות' דיש מקום לתלות דטעו אז אמרינן בזה"ז אולי טעו אבל מסתם אף בזה"ז ב"ד בתר ב"ד לא דייקי. וכתב רי"ו אם רואים התלמידים שרבם טעה בדין אין להם לעשות מעשה לבטל הפס"ד עד שישמעו דעת רבם אולי יאמר להם טעם למה דן כן והוא מגמ' דב"ב ע"ש: