וגדול שבדיינים כו' כדי שלא ירגיש הבע"ד מי זיכה ומי חייב משא"כ אם אחד משאר דיינים היה אומר הפסק היה בע"ד חושב הואיל והוא המחייב אותו ולכך הקדים לאמרו סמ"ע והוא להבין דברי הטור דנתן טעם משום שלא ירגישו מי הוא המזכה ומי הוא המחייב. ובאמת אין דברי הסמ"ע מספיקים דאם קבעו דתמיד קטן שבדיינים יאמר הפסק ג"כ לא היה מרגיש כיון דכך חוק שקטן שבדיינים אומר הפסק. לכן נראה דודאי אין צריך טעם למה יאמר הגדול הפסק דמה"ת לא הלא הוא הגדול והוא ראוי להיות ראש מדברים רק כי צריך טעם אם שנים דיינים רבו על הגדול והכריעו נגד דעתו א"כ היה מהראוי שלא יאמר הגדול הפסק מה שהוא נגד דעתו וסברתו רק ראוי ששני דיינים אחרים שמאתם יצא הפסק הזה שהם יאמרו ולכך נתן הטור הטעם דמ"מ צריך תמיד לומר הגדול הפס"ד בלי שינוי דאל"כ ירגישו תמיד אם הסכים הגדול לפסק ההוא או לא וא"ש וכ"נ מדברי הב"ח:
אורים ותומים, אורים · סימן י״ט, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.