אורים ותומים, אורים · סימן י״ח, ג׳

אבל ד' אומרים זכאי וכו' בשנים אומרים זכאי וא' אומר חייב וב' אומרים א"י דעת רשב"א בתשובה דמ"מ מהני ולא כן דעת הרמב"ם דס"ל דבעינן שיסכימו כולם בדעת אחד אבל אי שלשה אומרים כדעת אחד ושנים אומרים א"י בזו נחלקו בירושלמי דתני למה מוסיפין דיינים שאם היו שנים מראשונים מזכים ואחד מאחרונים שיגמר הדין בשלשה. (ובזו דעת רשב"א בתשובה דפירש ואחד מאחרונים אומר דעתו ולא שצריך לומר בשוה עם השנים רק לאפוקי שלא יאמר אינו יודע אבל אף דהם מזכים והוא מחייב וכן להיפוך מ"מ הרי כאן ב"ד של שלשה והדין כמו אלו שנים והרמב"ם מפרש שצריך שיאמר כמותם כדמשמע מלשון ירושלמי) רבי אילא מכיון שנראה דינו לגמור בד' אין גומרים אותו בשלשה וכו' עכ"ל. וא"כ מחולק ת"ק עם רבי אילא אם בעינן דוקא דעת ארבעה או סגי בג' והנה דעת מהרש"ל והסמ"ע וכן הסכים הש"ך דהרמב"ם פוסק כת"ק כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בכ"מ שם רק ס"ל כפי' ירושלמי כמ"ש דצריך דיסכימו כל שלשתן לדעת אחד. וא"כ הרמב"ם דנקט ארבעה זכאי וכו' לאו דוקא ה"ה שלשה שכוונו לדעה אחת אף דשנים אחרים אמרו לא ידענו הדין נחתך עפ"י שלשה אלו וכן דעת הרשב"א בתשובה כפירוש הרמב"ם. אבל דעת הב"ח דהרמב"ם פסק כר' אילא ולכך אם שנים אומרים א"י לא מהני דעת שלשה אף ששוים בדעה אחת דלאחר שהוסיפו הרי נחתו למנין ארבעה ולכך בעי הרמב"ם שארבעה יאמרו דעתם על כל פנים אבל אם שנים אומרים א"י לא מהני. ומדוקדק לשון הרמב"ם למאוד וכ"נ דעת הלח"מ. וכן מורה הלשון של הרמב"ם וכן הסכמתי בתומים ע"ש: