אורים ותומים, תומים · סימן צ״ח, ג׳

בנדוי צ' יום כ' הסמ"ע דהיינו לאחר שלשים שונין הנדוי ולאחר ס' ימים מחרימין אותו כמש"ל בסי' ק'. ונמשך אחר דברי בעה"ת שער ג' ח"ח דכתב כן והוא דברי הגמ' במ"ק אבל נראה הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ' כ"ה העתיק הך דמ"ק ואולם בפכ"ב מהל' מלוה כתב סתם דהוא בנדוי צ' יום ולא הזכיר מחרם כלל וכן הטור ומחבר כתבו סתם בנדוי וגם כן מתירין לו נידוי ולא הזכיר שמתא וחרם כלל נראה ברור דס"ל הואיל בגמרא דב"ק נאמר סתם מנדין ויהבין ליה עידנ' תשעים יום ש"מ דיש לחלק בין מסרב ולית ליה נכסי' אז מחרימין לו כדי לכוף זרוע רמה אבל כאן דאין לגמרי מסרב דהא טוען מזויף הוא ואף ע"ג דלא מהימן מ"מ הוא בנפשו ידע דמזויף וגם אית ליה נכסי' וסופו לכתוב עליו אדרכת' ואם כן למה לנו בחנם להחרימו וכעין חילוק זה כתב הר"ן בפ' אלו מגלחין בהא דאמרינן לאחר ס' מחרימין די"מ דאמרו ה"מ למאן דלא אתא לדינא כלל אבל למאן דלא ציית דינא כלל אין מחרימין אותו וכו' אלא לבתר צ' יום כתבינו אדרכת' עכ"ל והמחברים הנ"ל סבירא להו מאן דבא לב"ד ואמר איני פורע בלי טעם דהוא מזויף וגם לא ידעינן ליה נכסי' הרי זה גרע מאלו לא בא לב"ד והרי זו אפקורת' ביותר לומר להדיא בלי טעם אין אני שומע בקולכם ולכך מנדין ומחרימין וא"ש וזה נראה ברור: