אורים ותומים, תומים · סימן צ״ח, א׳

ושתק וכו' ואם זה הב"ח קבל עליו שמרוצה לזה החלוקה דעת הבעה"ת בשער נ"ט ת"א דין ב' דגם כן לא מהני מיהו אין הקבלה פי' דאמר דמחל כאשר חשב הג"ת שם דבזה לכ"ע מהני ומחילה א"צ קנין רק קבל שמרוצה לחלוקה ההוא בזו י"ל כמ"ש הרז"ה דאני מרוצה שתתן המתנה לבניך אבל מ"מ חובי לא פקע ושעבודי נשאר על הנכסים. אך גם בזה צ"ע כי אמת הרז"ה כ' כן אבל נראה כי התוס' שם בב"ב דף קל"ב ד"ה מכלל וכו' כתבו להדיא הטעם דלא מהני קבלה משום דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכ"כ הרשב"ם ולא נתנו הטעם כמ"ש הרז"ה דבקבלה יכולה לומר מה איכפת לי שעבודי קיים רק נתנו הטעם משום דיכולה לומר נחת רוח כו' וזהו לא שייך בשאר ב"ח. ואם כן יש לומר הא דאמרינן מקולי כתוב' היינו אי אמרינן שתקה לחוד אבדה כתובה אבל באמת לת"ק דבעי כתיבה וקבלה אינו מקולי כתובה וכן משמע ברמב"ם בפי' משניות פ"ג דפיאה משנה ז' דסבירא ליה דהך הכותב לאשתו איירי בש"מ ולא בברי' והיינו דסבירא ליה כמ"ש הרי"ף הואיל והוא איבעיא דלא אפשטא היא גובתה כתובה אף דבספרו חזר בו ע"ש. ומ"מ כתב אם יוציא שטר שהיא קבלה הפסידה כתובה וה"ה לב"ח דהא לדעתו בברי' שוות' כתובה לב"ח דעלמא. ועיין לקמן בסי' קי"א סי"ד גם כן משמע בכהאי גונא דרואה דמחלק כל נכסיו בלי שיור והוא עושה מעשה נראה דהפסיד דשם קאמר הטעם דס"ל לגבות מהנשאר ולכן דין זה צ"ע כמ"ש הג"ת גם כן: