הנדוניא ברשות' כו' משמע אפילו לכתובה יכולה לתפוס והדין זה צ"ע כי מהרי"ו תשו' ע"ח לא הביא ראיה כלל לדבריו ולא הבנתי הא היא מחויב' כל רגע ליתנ' לבעל דהא הם של בעל דנצ"ב הוא ובמעות לא שייך שבח בית אביה ואם כן הבעל שחייב לאחרים הא מוציאין מדר"נ ובתשובת הרא"ש כלל ל"ח סי' ב' דכתב באשה שהכניסה לבעלה תמור נדן שטר משכון על הקרקע והיה שטר ביד סופר וצוה הבעל קודם מותו להחזיר השטר לאשתו ובא ב"ח מוקדם שהיה על הבעל לגבות ממשכנת' וכתב הרא"ש דאין לו זכות בממ"נ דאם אמרינן דהוי כהכניס' לו קרקע הרי אין ב"ח גובה ואי הוא רק חוב בעלמא הרי הבעל יכול למחול ועוד כיון שהיא חייבת לבעל והבעל חייב לה כשימות ואם כן כשמת הרי מחזקת לפרעון ממה שתחת ידה וכו' עכ"ל הרי דוקא במת שהגיע זמן פרעון אבל בחיי' שאין כאן זמן פרעון ב"ח דבעל גובה כנראה להדיא מדברי הרא"ש בתשובה דאל"כ מה צורך לכל אריכות הלא לא הגיע מעולם ליד הבעל והרי היא מוחזק בהם ומה איריא דמת הבעל ובאמת מהרי"ו עשה שם בתשובה סניף דא"י לזונה וה"ל כמורד' ולא הפסידה נדן אבל באם יכול לפרנסה דיש לה נ"מ דפירי הם מספיקים או מעשה ידיה דין זה צל"ע שתהיה יכול לתפוס בכתוב' דלא ניתן לגבות מחיים ואין למהרי"ו ראיה כלל ותשוב' הרא"ש הנ"ל תיובתא:
אורים ותומים, תומים · סימן צ״ז, כ״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
