אורים ותומים, תומים · סימן צ״ז, ב׳

שאם משכנו הוא בעצמו עובר בלאו מזה משמע דסבירא ליה אפילו לנתח שלא ע"י שליח ב"ד ובחוץ יש לאו וכתב הסמ"ע אע"ג דכתיב לא תבא אל ביתו הרצון רשותו. ובתוס' שם ב"מ דף קי"ג ד"ה אימא כו' משמע דניתח בשוק מהלוה הוא רק מדרבנן וכ"כ הנ"י. וסמ"ע כתב בפרישה דמצא סעד לרבינו הטור מדברי הרמב"ם דכתב עבר ונכנס לביתו או שחטף המשכון בזרוע אינו לוקה דניתק לעשה ומשמע דעל כל הנך בבי קאמר דניתק לעשה הא לולי כן היה לוקה. ודיוק יש לדחות וכמ"ש הפרישה וכן דעת גי"ת דסבירא ליה לרמב"ם כתוס'. אבל נראה דהא שם בב"מ דף קי"ד ע"ב אמרינן שם לאוקמתא דר"ש כך הברייתא המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר ואם לא החזיר חייב בכל השמות הללו. ופירש"י כל השמות הללו השיב תשיבם. ולא תשכב בעבוטו ועד בוא השמש תשיבנו לו ולפי' זה אין ראיה לסתור דברי התוס' אמנם הרמב"ם בפ"ג מהל' מלוה דין ה' מונה שלשה שמות לא תבוא אל ביתו. השב תשיבנו ולא תשכב בעבוטו הרי דמפרש כל שמות אף הך לאו לא תבוא אל ביתו נכלל בו וקאמר אין רשאי למשכנו וע"כ בניתוח דלביתו מה איריא דהוא אין רשאי אפילו בב"ד אסור ומ"מ קאמר דאי לא החזיר דעובר בלאו לא תבוא אל ביתו והדין מוכרח. ונראה הא דרמב"ם מפרש דלא כפירש"י משום דהתום' הקשו בד"ה מחזיר וכו' מהך דתמורה לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך הגמ' מהא דתנן מחזיר הכר בלילה והקשו התו' דלמא איירי דמשכנו בהיתר ע"י שליח ב"ד ותי' דסמיך על ברייתא דלקמן דמתרץ תי' לא ימשכנוואם משכנו מחזיר וכו' וקשיא לרמב"ם דלמא איירי בניתוח מבחוץ וא"כ אין איסור רק מדרבנן לא ימשכנו הא במשכנו מחזיר דבמילתא דרבנן לכ"ע אי עביד מהני. ולכך ס"ל דעובר בכל שמות הללו היינו לא תבוא אל ביתו בכלל כמ"ש וש"מ דאורייתא וא"ש. אך במ"ש הסמ"ע לביתו לאו דוקא טען עליו התי"ט דהא בגמ' אמרינן אפילו נתוחי נמי לא שלא יכנוס לביתו ליטול משכונו משמע דהוא רק גזרה בעלמא ומכ"ש לגי' התוס' שם ד"ה אימא דאמרינן ב"ח ניתוח נמי לא גזירה שמא יכנס לביתו. ונראה לישבו דודאי אם אמרי' דלא כשמואל ושליח ב"ד מותר לכנס לבית. א"כ הא דכתיב יוציא אליך העבוט על מלוה קאי דשליח ב"ד הא מותר אפילו לכנס. וא"כ דבמלוה קאי ע"כ דלביתו פי' בית ממש ולא רשותו כמ"ש הסמ"ע דהא כתיב יוציא אליך עבוט דהיינו ניתוח ולפי' הסמ"ע מה יוציא הא בכ"מ ביתו הוא דביתו היינו רשותו ועכצ"ל דבר תורה מותר לנתח רק מדרבנן אסרו שלא יכנס לבית משא"כ לשמואל דס"ל אפילו שליח ב"ד אסור לכנס לבית והך והאיש וכו' יוציא אליך וכו' קאי על שליח ב"ד דהותר לו לנתח א"כ במלוה שוה לאו בין בחוץ ובין בפנים מלא תבוא אל ביתו דלאו דוקא לגבי מלוה ולגבי מלוה אין הבדל בין בית לשוק דנתוח אצלו אסור. וא"כ לק"מ מגמר' דגמ' קאמר זה בס"ד לדחויי מלתא דשמואל ודלא תסייען ליה א"כ שפיר קאמר דנתוח למלוה רק דרבנן ומשום גזירה אבל לפי דקי"ל כשמואל ד"ת אסור ואין לנו לבדות איסורא דרבנן וא"ש. ואדרבא לשיטת התי"ט דהשיג אסמ"ע ומפרש דאף דאמרינן נתוחי נמי שלא יכנס לביתו זהו טעמו של התורה וירדה התורה לסוף דעתו דאם אתה מתיר לו ניתוח סופו לכנוס לביתו וזה פי' קרא ולא תעשה מעשה שיגרום לך שעי"כ אבוא לביתו וכו' ולא היה להם הגי' גזרה כמ"ש התוס' ולשיטתו קשה דהא בגמ' אמרינן כן לס"ד דליתא לשמואל וא"כ שליח ב"ד אף לביתו נכנס ואם מלוה אף מבחוץ אסור הך קרא והאיש יוציא אליך במה מוקי' בשליח ב"ד מה יוציא הא מותר לכנס ומלוה אפילו בחוץ ד"ת אסור. ודוחק לומר דמיירי קרא כשהלוה נתרצה לו ליתן דאז מותר לו ליקח בחוץ אבל לא לביתו דזה דוחק דאף דצ"ל כן בברייתא השנויא שם ב"ח שבא למשכנו לא ימשכנו בביתו וכו' דאיירי דנתרצה דבנתוח לכ"ע למלוה אסור או ד"ת או דרבנן. מ"מ בתורה זה דוחק ולכן היותר נכון כמ"ש הסמ"ע: