אורים ותומים, תומים · סימן צ״ז, י״ב

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

וי"א דמ"מ לענין שלא למשכן כלי אוכל נפש וכו' קצת קשה א"כ מה פריך הגמ' לשמואל דאסור לשליח ב"ד לכנס לבית הא כתיב לא יחבול רחים ולא יחבול בגד אלמנה הא אחרים חבול דלמא איצטרך הנך לאוין במקום דשרי לאחריני כגון ערב וכדומה ואם היה מקום לדברי מהרש"ל דפי' דברייתא כך נשנית הא אחרים חבול ומברייתא קשיא היה ניחא אבל כבר דחהו מהרש"א בב' ידים והנכון עמו ע"ש. ואלו היה ס"ל להרמ"ה דבערב וכדומה לית ביה מצות השבה דהשבת עבוט נאמר על לא אל ביתו וכו' אבל לא בערב וכמ"ש הטור אות נו"ן וא"כ קשה בערב לרבא יהיה מוכרח להחזיר תיכף דאי עביד לא מהני ול"ל דנתקו לעשה הא לא קאי עלה וגם ל"ל דבאמת הדין כן דא"כ לימא א"ב בין רבא לאביי בתמורה. רק צ"ל הואיל הך לאו יחבול קאי גם על הלוה ובו ניתק לעשה וא"כ גלי' רחמנא דיהיה מהני מעשיו וא"כ אף גבי ערב אמרינן כן דגלי התורה דיהיה בזה מעשיו קיימים וכמש"ל בס"ק ז' ע"ש אך זהו אם הך לאו משוחף גם גבי לוה וערב אבל אי אמרינן דקאי על ערב לבד הקושיא במקומו וא"כ י"ל כמ"ש התו' בד"ה נוטל וכו' דהקושי' בגמ' דתמורה ממעשים בכל יום אף כאן הקושיא ממעשים בכל יום דחזינן דגבי ערב ג"כ א"צ להחזיר תיכף כדמוכח ג"כ מתמורה וקשה למה וע"כ דקאי גם על לוה וקשה מה צורך הא בלא"ה אסור לחבול וקושי' הגמרא שפיר הא אחריני חבול וא"ש אך הרמ"ה ס"ל להדיא דיש בו השבת העבוט ולכן צל"ע. ועכ"פ קשה לפי דעת הרמ"ה דאף דממעט ערב דמותר לכנוס לחבול בבית מ"מ מהך לאו דאוכל נפש לא אתמעט דהוא לאו בפ"ע א"כ אף בהקדש וצדקה לעניים דאמרי' דלית ביה מצות החזרה דכתיב ולך תהיה צדקה מ"מ ודאי הך לאו לא יחבול רחים קאי עליה דהא לא אתמעט רק מהחזרה ולך תהיה צדקה אבל אינך לאוין מיושרים. ובפרט דלולי דכתיב ולך תהיה צדקה ה"א אפילו בחייבי ערוכין מחזירים והיינו דילפינן זה מזה בג"ש דמיכה מיכה א"כ מנלן לענין לאו זה דלא חל שם ג"כ ומהכ"ת להקל ומ"ש מערב ולעיל בסעיף י"ב בהג"ה דכתב והיינו דוקא כלי אוכל נפש לכאורה לא משמע כן דמשמע לגזברים הותר למשכן כלי אוכל נפש. וזה אינו וצ"ל דס"ל לרמ"א כמ"ש דאף דאסור ואינו בכלל החזרה דעלה לא קאי השב תשיבם מ"מ אי עביד מהני אמרינן גביה כמ"ש לדעת הרמ"ה בערב וכל כוונתו לעיל אלא דא"צ להחזיר אבל באמת מתחילה אסור לחבול:
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.