אורים ותומים, תומים · סימן צ״ו, א׳

כמשיב אבידה זהו לשון הרמב"ם ומה שקשה מה בכך הא ס"ל מגו לפטור משבועה לא אמרינן. ואי דסבירא ליה דטענת קטן לאו טענה כלל לא הנ"ל טעמח דמשיב אבידה רק הטעם דאין כאן טענה עיין מ"ש בכללי מגו אות קי"ב ע"ש. ועכ"פ מוכח מדברי הרמב"ם דטענת קטן קרוי טענה דאל"כ ל"ל הטעם דמשיב אבידה הל"ל בקצרה דאין כאן טענה וכן משמע מדברי התוס' שהקשה על רש"י דס"ל אם תבעו קטן הואיל דנתינה בגדלות דהוי טענה והקשו דתרתי בעי ולא הקשו דהא אין טענתו טענה ועכצ"ל דקרוי טענה רק הוא גזירת הכתיב. וכ"כ הר"ן להדיא דטענת קטן הוי טענת ברי רק גזרת הכתוב שלא לחייב עליו שבועה. וא"כ אם נתן לו האב והבן היה אז קטן וראה הנתינה ומת האב והבן תובע אותו בגדלות יש כאן שבועה דהמסירה והתביעה בגדלות ואי דטענה שלו ממה שראה בקטנות מה בכך הא טענתו טענה מעליא כמ"ש והא דלא מוקי הגמ' המשנה נשבעין לקטן בכה"ג דהראיה היה בקטנות אפשר דלישנא נשבעים לקטן משמע ליה בשעת שבועה היה קטן. והבו דלא לוסיף דרש"י ס"ל אפילו קטן ממש יכול לתבוע. אלא דאם תבעו כשהוא קטן והודה במקצת ואינו כלום ואח"כ כשהגדיל תבעו שנית בהאי אני מסתפק אי בימא הא עכשיו הא הנתינה והתביעה בגדלות. או נימא דאף דתביעה בקטנות אינו כלום מ"מ הודאתו הוי הודאה ואם כן קדמה הודאה לתביעה שאח"כ שהוא בימי גדלות וצ"ע כי בלא"ה הך דבעינן החביעה קודם להודאה לא כ"ע מודים להרמב"ם ועיין גיטין בשמעתין דב' כיסין: