אורים ותומים, תומים · סימן צ״ה, ג׳

לענין כפירה והודאה הוא דעת הרמב"ם דמחלק בין שומרי' לשארי דברים וכבר כתבו הב"י והתוי"ט והש"ך דבשיטת ר"י הלוי רבו אמרו דסבירא ליה בכל דוכתא קיימא לן המחובר לקרקע ועומדים לקצור כקצור דמי רק כי נחלקו חכמים ור"מ אי כקצור דמי או לא בשומרים נחלקו ובזו סבירא להו לחכמים דחושבו כקרקע ונתן הר"י הלוי הטעם הואיל מחוברים בקרקע ולשמיר' יהבו ואדעתא דהכי מסרינהו ולא למתלשנהו מסרינהו הוה ליה כקרקע עכ"ל והנה התיו"ט והש"ך חשבו דלא אמרו הרמב"ם רק לענין שבועת שומרים שטוען שמסר לו גפנים העומדים להבצר ופשע בו אם חייב שבועה וכדומה בזה אמרינן לרבנן דהוי כקרקע אבל אם טענו יו"ד גפנים מסרתי לך והלה אמר חמש בזה אף לחכמים הוה ליה כמטלטלין ובעבור זה נתקשו בדברי הרמב"ם דא"כ מחלוקת ר"מ וחכמים יו"ד גפנים מסרתי לך והלה אומר חמש אי הוה כקרקע או לא איך מתוקמא (ואי איירי דאף ביוד שמודה טען שפשע א"כ מה צריך כפירה והודאה בזה הא לא קי"ל כרמב"ח דד' שומרים צריכין כפירה והודאה במקצת והניחו בצ"ע) . אבל לבבי לא ידמה כן כיון דכל טעמו של הר"י הלוי ז"ל דלאו למתלשינהו מסרינהו וכמו שניתן לו כן עליו החזרה אם כן ה"ה באומר לשומר יוד גפנים מסרתי לך לשמור ולא תקצרה כלל רק בזמנו תחזירם לי והוא אמר שלא קיבל ממנו לשמור באופן הלזה רק חמשה והם כאן ואין כאן שבוע' שומרים כלל רק שבוע' מ"מ מ"מ הוה ליה לחכמים כקרקע דהא לאו למתלשנהו מסרנהו רק כמו שנמסר כן יחזירם לו אם כן לחכמים הוה ליה כקרקע אך אם אין בתורת שומר רק בתורת כפירה והודאה שזה אמר עשרה גפנים מחוברים לקרקע הלויתי לך או מכרתי לך באופן שהנך יוד הם לחלוטין להלוה והלה כופר בה' ומודה בה' ואם כן מה דמסר לו למתלשנהו מסרנהו דהא אינם בעין בחזרה ולאו לשמירה בעלמא מסרן בזה סבירא ליה לרמב"ם לכ"ע הוי כמטלטלין דהעומד לקצור כקצור דמי וזה שכתב הרמב"ם לענין כפירה והודאה ר"ל דבר הנלמד מענינו היינו בהל' טוען ונטען ומיירי בכפירה והודאה שאינו מסתעף מתורת שמירה ולזה נתכוון בלשון כפירה והודאה ואם כי הלשון כפירה והודאה קצת סתום מ"מ ברור דכך כוונתו למה שאינו מסתעף משומרים דכ"כ בפי' המשנה כשיהיה עיקר התביעה שלא בתורת שמירה העיקר המכוון אצלנו שהם כמטלטלין וכו' ע"ש הרי דכ' להדיא שצריך שיהי' עיקר התביעה שלא מסרם לו בתורת שמירה וכו' וזה ברור ואין לנו לדרוש המלות רק הענין המכוון דכוונתו במ"מ שאינו מתורת שומר הוה ליה כמטלטלין אבל מסרו לו יוד לשמור והלה כופר בחמש ה"ל כקרקע דמעולם לא באו לידו למתלש וזהו נכון וא"כ המשנה מפורשת באר היטיב לרמב"ם דלא מיירי משבוע' שומרים רק משבועת מ"מ רק מ"מ התביעה שנתן לו יוד לשמור והלה אומר שלא קיבל רק ה' לשמור וא"ש והא לא קשיא למה לי' למשנה להודיע הדין במ"מ ולא בכופר הכל ולענין שבועת שומרים שזה אומר שפשע דלר"מ חייב ש"ש ולרבנן פטור דהא רבותא קמשמע לן אפילו במודה במקצת דה"א כמו שחשבו באמת התי"ט והש"ך דהוי כמ"מ דעלמא וקמשמע לן דלא דעל כל פנים לאו למתלשנהו מסרנהו והוה ליה כקרקע לחכמים וזהו פשוט ונכון ואם כי הלשון כפיר' והודאה דחוק קצת מכל מקום האמת עד לעצמו. והנה מלבד שכתבו כי חילק זה הכריח לרמב"ם מהא דהלכתא כחכמים ובעלמא אמרינן הא קיימא לן כל העומד לגדור כגדור דמי וכן לענין עישור נכסים כמה שכתבו המחברים תירוצים הרבה אף גם לפמש"ל סימן מ"ו דמפרש הרמב"ם כפיר"ח דקושי' הגמ' ב"מ בפרק הזהב מהא דלשמור את הזרעים וכו' אין הפי' זרעים של עומר והקושי' מן הקדישות רק הקושי' מזרעים דהוי ליה כקרקע וקשה מה דוחקיה דגמרא לומר בשקנו מידו הוי ליה לאוקמי כשעומדת לקצור וקי"ל בכמה דוכתי כל העומד לגדור כגדור ולא הוי קרקע ולכך הכריח רמב"ם דינו דלענין שומרים קי"ל כחכמים דהוי כקרקע והגמרא ביקש ליישב הברייתא אליבא דהלכתא וא"ש. אמנם הלח"מ וכן הש"ך הקשו מהא דפרק השולח ופ"ק דסנהדרין דף ט"ו דפליגי ת"ק ורשב"ג בשער של עבד העומדים לגזוז אי מועלין בהם או לא וקאמר הגמרא נימא בפלוגתא דר"מ וחכמים גבי ענבים העומדים לבצור קמיפלגי ומשני אפילו תימא ר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ התם דענבים כ"כ דשביק ליה מכחשי אבל בשער כ"כ דשביק ליה אשבוח משביחי עכ"ל ולפי הרמב"ם מה ענין זה למחלוקת חכמים דהא חכמים מודים דכתלוש דמי רק שומרים שאני. ונראה דיש להבין במה דבעי בגמרא שער העומד לגוז בכמה אי מקרקעי הוא או מטלטלי ופשיט דפליגי אי מועלין בשערו או לא ש"מ ופירש"י דאפשטא איבעיא דתלי במחלוקת למ"ד דאין מועלין בעי עשרה ולמ"ד דמועלין סגי בג' וקשה איך פשיט ליה ממחלוקת תנאי דלא קאי להלכתא דהא תרתי אליבא דר"מ פליגי אבל לחכמים לכ"ע הוי כמחובר והלכה כחכמים דרבים נינהו והוי ליה למיפשט ממילתא דחכמים אלא ודאי הא דסבירא ליה ר"מ בשומרים דהוי כתלוש אף דלא למתלשנהו מסרינהו ש"מ דס"ל לר"מ דמה בכך מ"מ סופו לתלוש הוי כתלוש ורבנן סבירא להו כיון דעכשיו כל זמן שהם ביד שומר לא יתלוש אותם אף דאח"כ יתלוש בעת החזרה מ"מ עכשיו לאו כתלושים דמי וסבירא ליה לגמרא דכן הדבר בשער עבד דודאי ברגע זו לאו למתלוש קיימי דכל זמן שהם גדלי' משביחים אבל מ"מ סופם להיות נתלשים ונגזים דכי לעולם יגדלו פרע ואם כן תליא במחלוקת ר"מ ורבנן דלרבנן דבעינן שיהיה רגע זו מוכן לתלוש אם כן שער הא עומדים להתגדל עוד דמשביח והולך אם כן לאו כתלוש דמי אבל לר"מ דסבירא ליה דעכשיו לאו למתלש מ"מ סופו להתלש אם כן אף שער עבד כן דעכ"פ סופו להתלש או די"ל דר"מ סבירא ליה כיון דעומד וראוי לתלוש אף דאין דעתו לתלוש דמסרו לשומר לאו למתלשנהו מ"מ הרי הם כתלוש ואם כן ה"ה בשער עבד אף שאין דעת גזבר למתלשן דכל כמה דהם גדולים משובחים מ"מ הואיל וראוי למתלש הוי כתלוש אבל לחכמים דס"ל בשומרים הואיל ולאו אדעתא למתלשינהו כמחובר דמי אף זהו אין דעתו של גזבר למתלש כמ"ש ולכך מוקי ליה כתנאי ומשני הגמרא דוקא שם סבירא ליה לר"מ משום דכיון דמכחיש אם כן אף שאין דעתו למתלוש בטלה דעתו אצל כל אדם אבל כאן הא ראוי לגדלן ואם כן לא שייך בטלה דעתו בכל אדם ומודה ר"מ דהוי כמחובר. ופשיטא דגם אליבא דחכמים יש ספק אי דמי הך דשערות לשומר או לא ולכך קאמרי אפילו תימא ר"מ דגם לחכמים י"ל פליגי בסברא אי דמי או לא ולכך לא פשיט הגמרא מחכמים דעדיין הדבר בספק אי הך דשערות דמי לשומרים או לא. ועוד נראה דיש להבין בהא דבשמעתיה דהמחליף ב"מ דף ק' בזה אמר עבד גדול ושדה גדולה לקחתי וזה אומר קטן דתנן ישבע ופריך הגמרא הא אין נשבעין על עבדים וקרקעות ומוקי ליה שמואל ור' אושיה בטוענו עבד בכסותו ושדה בעומרים ופריך הגמרא עדיין בכסות מה שטוענו וכו' ומשני בדיילפי וקשה למה מוקי בכסות דקשי' כסות מאן דכר שמיה ואין זה דומיא לשדה בעומרים וגם הוכרח לדחוק בדיילפי ולא משני בפשו' עבד גדול בשערותיו העומדים לגוז וזה מודה בעבד קטן עם שערותיו העומדים לגוז והם מטלטלין וזוקקין אף העבד לשבועה והיינו ממין טענה כמו עומרי שדה גדולה וקטנה ועיין מ"ש שם התוס' ד"ה כסות וכו'. וארווח לן קושית הגמרא גם כן דלא ק' זוקקין אתי לאשמעינן דקמ"ל לאפוקי מאן דאמר דהוי כמחובר וזה יותר תירוץ מרווח מה דמשני דה"א כסות יבטל גבי עבד ויחשב כקרקע. דזהו בתכלית הדוחק וצ"ל דכל ענינו של עבד הוא לרבנן דלר"מ בלא"ה לק"מ בעבד דסבירא ליה נשבעין ומהדרין לפ' המשנה אליבא דרבנן ורבנן סבירא להו דהוי כמחובר אך זהו אם אמרינן בכל מילי סבירא ליה לרבנן כמחובר אבל לפי' הרמב"ם דזולת שומרים מודים דכתלוש דמי הקושיא במקומו אך באמת לא קשה דסבירא ליה להגמרא הלכתא אף לר"מ ומכ"ש לרבנן דאין מועלין בשערו הואיל כל מה דקיימו משובחין לאו כתלוש נינהו ולכך לא מוקמינן למשנה כך שלא אליבא דהלכתא ובעומרי שדה י"ל דכך הפי' באמת עומרי שדה מחוברים לשדה רק היותם עומדים לקצור היינו עומרי שדה ואם כן אתי שפיר דבס"ד דלא אסיק לחלק בין שערות לגפנים אם כן קשיא מילתא דשמואל למה אמר כסות עבד ולא עבד בשטרות וכחכמים ועכצ"ל דגם בכל דבר אף זולת שומרים סבירא להו לרבנן כמחובר ושמואל מוקי למשנה כרבנן ושפיר קאמר הגמרא כתנאי אבל לפי דתי' הגמרא דשערות שאני דכל כמה דגדלי הם משובחים אם כן שפיר י"ל כסברת הרמב"ם לחלק בין שומרים לזולתו ולא קשה דליתני עבד בשערו דלשערו כ"ע דהוי כמקרקע. ובהכי ניחא דכ' הרמב"ם בהלכ' מעילה פ"ה דאין מועלים בשערו אפילו עומדים לגוז דיותר שהם גדילי' הם משובחי' ונתקש' הלח"מ הא קי"ל כרבנן דכל עומד לקצור מ"מ כמחובר דמי דלמסקנא אמרי' זה בשומרים אבל לא בעלמא והוצרך לטעם זה דשערות שאני ופשוט. והנה לאחר שבררנו דברי הרמב"ם חובה עלינו לעיין במילתא בדברי הרא"ש דהטור כתב בשמו דסבירא לי' כחכמים דכל מחובר לקרקע כקרקע והרא"ש כתב בפרק י"נ בהנותן נכסיו לבנו מהיום לאחר מיתה דאם הניח פירות תלושין ליורשי אב מחוברין לבן פירות מחוברים ועומדים לקצור כתב הרא"ש דדינם כתלושין וראיה מפרק הכונס דהלכתא כר"ש דאכלה פירות גמורים המחוברים משלם פירות גמורים כאלו נתלשו וכו' עכ"ל והרי מבואר דסבירא ליה דלא כחכמים ולא זו שסותרים דברי הטור לדברי אביו הרא"ש אף גם שסותר דברי עצמו דפסק בסימן רנ"ד הך דינא דהרא"ש דהנותן נכסיו לבנו וכו' והניח פירות המחוברים דהם ליורשי אב: והגה הרב בפרישה הרגיש בזה וכתב דלענין ב"ח שאני וכ"כ התוס' בכמה דוכתי וכ"נ לזה נתכוון הש"ך אבל דבריהם אמת דב"ח כתבו התוס' בכמה דוכתי דשאני הואיל ובידו לקוצרן לא סמכה דעתא וכמ"ש הש"ך אבל מ"מ אין זה טעם גבי מי שנתן נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה דמה סמיכת דעת יש פה מה שחל עליו מתנה חל ומה שלא חל לא חל מה סמיכת דעת שייך כאן ומטלטלין דיתמי לא משתעבדי לב"ח משום דלא סמכה דעתא ואלו נתן כל אשר לו במתנה מי לא חל אמטלטלין ואפילו נניח זה מ"מ בודאי גבי בהמה שאכלה בשדה חבירו לא שייך סמיכת דעת ותלוי הכל בגופא דדינא אי המה בכלל תלושין או מחוברים ולכך ר' שמעון באמת יליף ליה מקרא ואם כן אלו טעמא דרא"ש שם בהניח פירות מחוברים וכו' משום סמיכת דעת איך מביא ראיה מהך דר"ש דאכלה פירות גמורים דאין הטעם כלל משום סמיכת דעת רק דינא גמור וכן התוס' בסנהדרין ובשבועות אשר עלה ברוחם לחלק ולומר דב"ח שאני מטעם הנ"ל דלא סמכה דעתא כתבו דר"ח הוכיח דלית הלכה כלל כחכמים מהך דפרק הכונס דקי"ל אכלה פירות גמורים כר"ש ומזה מבואר דמשם מוכח דל"ל רק גבי ב"ח כי אם בכל דוכתי אמת כי בתוס' פרק הכונס דף נ"ט ע"ב ד"ה פסק כתבו דהלכה כר"ש ומכאן מוכח כל העומד לגדור ולקצור כקצור אע"ג דלענין שבועה פלוגתא היא במס' שבועו' עכ"ל ומזה משמע דסבירא ליה דלענין שבועה יש לומר יותר דהוי קרקע משנאמר לענין הנ"ל אך לא ידעתי טעם אם לא שכוונו לדברי הר"י הלוי דסבירא ליה לענין שבועה היינו בשבועות המסתעף משומרים בזו י"ל יותר כקרקע דלאו למתלשנהו מסרנהו. וזה קשה לומר בתוס' כי לא מצינו בתוס' סברא זו בשום דוכתא ויותר יש לפרש בדוחק אע"ג דלענין שבועה פליגי והיה משמע דהלכה כחכמים כסוגיא דעלמא יחיד ורבים הלכה כרבים בזו הלכה כר"מ כדמוכח כאן דהלכה כר"ש והיינו הך דר"מ יהיה איך שיהיה עכ"פ דברי הרא"ש צריכין לימוד וכן דברי הטור ול"ל דמיירי הרא"ש כאן דצריכין לקרקע קצת ובפרק י"נ ודכוותיה מיירי בא"צ כלל וכמ"ש הר"ן בפרק שבועת הדיינים דאם כן איך כתב הטור דהרא"ש חולק ארמב"ם דהא רמב"ם מיירי בא"צ כלל ומה שיש ליישב נראה כי קשיא ליה להרא"ש מה דפריך בכתובות והא קיי"ל כל העומד לגדור כגדור דמי כאלו הוא ברור וכאן הא חכמים סבירא להו דהוי כמחובר וגם קשיא ליה מש"ל בדברי הרמב"ם דמוקי ליה ב"מ בשמעתא דהמחליף דטען שדה בעומרים דזהו דוחק דעומרי שדה מאן דכר שמיה וגם מ"ש דה"א דעומרי שדה חשיב כשדה זהו יותר דוחק דהיאך ס"ד לומר תבואה שנקצרת יהיה בכלל קרקע ולא משני בפשוט דתבעו שדה ותבואה המחובר עליה ועומדת לקצור וה"ל כתבנו קרקעות וכלים וטובא קא משמע לן דכל העומד לקצור כקצור דמי אלא סבירא ליה ודאי מה דבעינן קרקע גמור כמו לענין הנותן נכסיו לבנו דתלי במטלטלין וקרקע או גבי בהמה דהכונס וכדומה אמרי' דהוי כמטלטלין דכל העומד לקצור כקצור דמי אבל לענין שבועה ותשלומי כפל אטו קרקע אי מעטי מתורה רק דרשינן בכלל ופרט מה כסף וכלים מיטלטל אף כל המיטלטל וא"כ דאמעט שצריך להיות דוקא מיטלטל דומיא דכסף וכלים אם כן סבירא ליה לרבנן המחובר לק רקע אף דאין עליהם לדינא באמת תורת קרקע מ"מ לאו מטלטלין הם ולא דמי לכסף וכלים כלל ואנן בעינן מידי דשום לכסף וכלים ומחוברים סוף כל סוף לאו מטלטלים ולא דמי לכסף וכלים כלל וכן גבי קנין ואונאה דלא אימעט קרקע להדיא רק דריש מיד עמיתך דבר המיטלטל מיד ליד ודברים אלו שאף שתורת קרקע אין עליהם מ"מ לא מטלטלי מיד ליד ולא מצינו שהקפידה התורה על קרקע או מטלטלין רק על דבר הנקנה מיד ליד וזהו נכון ולכך לענין כפל שבועה אונאה וקנין סבירא ליה להרא"ש דהוי כמקרקע דהא לאו מתטלטל ולא דמיא לכסף וכלים אבל בדבר שעיקר תלוי אי קרוי קרקע או לא סבירא ליה כר"ש דילפינן מקרא דלאו כקרקע מיקרי הואיל ועומדים לקצור ואתי שפיר וכן יש לכוון דברי תוס' הנ"ל בב"ק דלענין שבועה פלוגתא דדוקא בכה"ג פלוגתא אבל במילתא דר"ש מודים ולכך הוצרך הגמרא לומר בב"מ עומרי שדה דקי"ל בזה הלכה כחכמים ובהכי יובן ג"כ מ"ש בטור בשם ב"ע דתלוש ולבסוף חיברו הוי כקרקע ודעת ר"ח דהוי ליה כתלוש כי נכון כתב הש"ד דהך שהביא הטור בשם ר"ח צריך להיות מקומו למטה גבי דברי ב"ע וכן הוא בב"ע להדיא ועכ"פ קשה למה השמיט דעת אביו הרא"ש דפסק בהל' ע"ז סימן קמ"ה בי"ד דבית ה"ל כתלוש ולבסוף חיברו והוי כתלוש ומ"ש זה מזה וכן הרמ"א הביא כאן שני דיעות ולענין ע"ז התם המחבר בי"ד סימן הנ"ל דהוי כתלוש ועכ"פ הל"ל דהוא ספיקא ונ"מ טובי אי הוא ספק איסור או ודאי ולפמ"ש ניחא באמת בגוף הדין דיש קפידא בקרקע דוקא או מטלטלין כמו בע"ז דגזרת הכתוב מטלטלין נאסרין בע"ז ומחובר לא דכתיב אלהיהם על הרים וכו' הוי זה כמו תלוש אבל כאן דדרשינן מכלל ופרט דיהיה דומיא דכסף וכלים וכי דמי לכסף וכלים מה שהוא מחובר ומה בכך שהיה מתחילה תלוש סוף כל סוף עכשיו מחובר ולא מתטלטל ולכן י"ל דמודה הרא"ש דאין בהם שבועה ובית לכ"ע הוי כמחובר כמ"ש הש"ך ולק"מ וזה ברור. ועיין ברמב"ם הלכות טומאת אוכלין פ' י"ב דפסק לענין הכשר גם כן דתלוש ולסוף חיברו הוה תלוש. והנה לשיטה זו ג"כ קשה מש"ל בדברי הרמב"ם דאיך אמרינן בסנהדרין ופרק השולח דמועלין בשערו של עבד העומרים לגוז דתליא במחלוקת ר"מ וחכמים הא לענין גוף הדבר דתליא כקרקע ומטלטלין מודים חכמים דהוי כמטלטל רק סבירא להו דעכ"פ לא דמי לכסף וכלים ומש"ל בישוב דברי הרמב"ם לא שייך כאן ואולי י"ל דהא דבמעילה דאינו במחובר הוא דילפינן ג"ש חטא חטא מתרומה והקשו התוס' אם כן לא ימעלו רק אחר מירוח כתרומה ותי' מעל מעל ריבה הרי דסברא היה אפילו תלושין לגמרי לא מעלו רק מריבוי ילפינן ואם כן אם מצינו דמחובר לקרקע יש לפעמים גבי שבועה וכפל ואונאה לאו תורת מטלטלין אם כן מהכ"ת לומר גבי מעילה ואי דריבה מעל מעל תפסת מרובה לא תפסת די דנימא דריבה להתחייב קודם מירוח אבל עכ"פ בעינן מטלטל גמור כמו תרומה בשלמא לר"מ דסבירא ליה דהוי כמטלטלין לענין שבועה ש"מ דסבירא ליה דדמי לגמרי ככסף וכלים. אם כן כיון דמרבינן ממעל מעל קודם מירוח ה"ה זה דהא הם מטלטלין גמורים אבל לרבנן דסבירא להו דאינם מטלטלין גמורים אם כן ניליף עכ"פ מתרומה דבטינן תלושים מקרקע לגמרי ומעל לרבות קודם מירוח. ולדינא יפה כתב הש"ך דיש כאן מחלוקת רבוותא ופשיטא דמצי המוחזק לומר קים ליה כדעת רוב מחברים דסבירא ליה דלא כהר"י הלוי רק כהרא"ש והראב"ד ואף כי אין הכרעת הש"ך מכרעת נגד הרמב"ם כמ"ש מ"מ ספיקא דדינא הוא בבירור: