אורים ותומים, תומים · סימן צ״ה, ב׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

אבל שבועת היסת וכו' הב"ח כ' דנלמד מפ"ק דב"מ וכוונתו על קושי' התוס' בהא דפרכינן אלא הא דאר"נ משביעין אותו היסת נימא מגו דחשיד וכו' וק' הא י"ל אשמוטי קמשמט וצ"ל כמ"ש התוס' דגם בקרקע תיקן ר"נ ושם לא שייך אשמוטי קמשמט (והמ"מ כ' דנלמד מפרק הכותב דתקנו שבועה על כתוב' וכ"כ התוס' להדיא בב"ב דף ל"ג ד"ה מגו וכו' דכמו דמצינו דתקנו שבועת המשנה על הקרקע כן מסתמא תקנו היסת והב"ח לא עיין שם בתוס' כי החליט כי אין מהך דכותב ראיה) ואעפ"י דהתוס' בב"מ לחד תי' כתבו דבקרקע לא שייך אשמוטי ובגמרא דשבועות אמרי' דתקנו היסת משום דאשמוטי קמשמט וזה לא שייך בקרקע וסבירא ליה דלא אמרינן לא פלוג תקן ר"נ צריך לומר דזהו למ"ד דלא אמרינן משום מלוה ישינה אבל לבתר דחדית לן אביי מלוה ישינה אף בקרקע יש לומר כן והא דאמרינן שם בשבועות הטעם משום אשמוטי דאפי' במחל לו כל תביעות תקן ר"נ היסת וכמש"ל בסי' צ"ב בשם נ"י וליכא תו להקשות בקרקע ומחל להו דכולי האי ודאי לא פלוג עבדי רבנן: אך מדברי התוס' שם ב"מ דף ה' ד"ה למ"ד הילך וכו' דהקשו אף למ"ד הילך חייב למה צריך קרא למעט קרקע משבועה הא לא שייך גביה " אשמוטי וק' דלמא לכך לא הקשה הגמ' משום דיש לומר כאביי דספק מלוה ישינה וצ"ל דסבירא ליה להתוס' לא כמ"ש דאף ספק מלוה ישינה אין מועיל להעיז בפני ב"ח וסבירא ליה ספק מלוה ישינה מועיל דלא נימא מגו דחשיד וכו' אבל נגד אין אדם מעיז וכו' בשביל ספק מלוה ישינה מ"מ אין מעיז ואם כן עדיין קשה הא הוה ליה מגו דכופר בכל ואי דאין אדם מעיז הא עדיין הוא מעיז (ועיי' מש"ל בכללי קים ליה ובסי' צ"ב דלמא לכך לית ליה מגו דאין לו כ"כ ספק מלוה ישינה) דמ"מ מעיז מקרי אך זהו באמת לחד תי' אבל בתי' השני דכתבו אקושי' ר"ח קסמיך יש לומר כמ"ש דבתר דמשני אביי אף הא דר"נ מיושב ומה שכתבו התוס' בד"ה למ"ד הילך דאף בקרקע שייך אשמוטי שמא משכנה ובד"ה אלא הא דאר"נ וכו' כתבו דבקרקע לא שייך אשמוטי יש לומר דודאי יש קרקע דיש בהו אשמוטי דיש לומר ממושכן הוא כמ"ש התוס' ויש קרקעות שאוכל פירות בשופי וידענו דאינו ממושכן כלל ולא שייך ביה אשמוטי ואם כן בתורה לא קשיא ל"ל קרא למעט קרקע דאיצטרך להאי גוונא בקרקע דשייך ביה אשמוטי וזולת קרא ה"א בכהאי גוונא חייב שבועה ולכך איצטרך קרא אבל לקמן בדר"נ פריך איפכא דהא מילתא דר"נ בכל קרקעות אפי' במקום דלא שייך חשש משכנתא ואם כן ליכא למימר אשמוטי וא"ש ולק"מ מקושי' מהרש"א שם בתוס' ודוק:
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 2

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.