אורים ותומים, תומים · סימן צ״ה, א׳

וכן נכסי עכו"ם ילפינן ליה במכילתא מדכתיב רעהו וכן ממעטינן ליה בשומרים ויש להבין למה לי קרא הא הפקעת הלואתו מותר ואם כן מה טיבו של שבועה לו יהיה דאמת ועיי' לעיל סי' ע"ב ובסי' פ"ו אם גבי פקדון גם כן שייך הפקעת הלואתו דכל היכי דאיתא ברשות גוי איתא ועיי' מ"ש דבא"ע סי' כ"ח משמע דאפילו פקדון יש בו משום הפקעת הלואתו. מיהו בהך דשומרים י"ל דנ"מ היכי דגוי תופס ואם כן לא שייך הפקעת הלואתו אבל כיון דפטרו התורה מדין שומרים מה יועיל תפיסתו וכן י"ל בנשבע לשלם לגוי ולהחזיר לו הפקדון אם כן ודאי דחייב מכח שבועתו אבל אם פשע פטור דהתורה פטרו מד"ש או בש"ש בנגנבה או נאבדה. וכמו כן יש לומר בגוי שחייב לישראל ושעבד לו מא"ק והוא הגוי נתן פקדון לישראל אם כן לא שייך הפקעת הלואתו דישראל ראשון תובע ממנו דהוא משועבד לו ולו דגוי נתן במתנה גמורה מ"מ מוציא ממנו אבל כיון דהתורה פטרו מד"ש מה איפכת ליה במה שהגוי חייב לישראל הוא קבלו מהגוי ואדעתא דשמירת גוי קבלו ואינובכלל שומרים אך כל זה אין כאן לענין שבועת מודה מקצת דלא שייך ביה בתפיסה דהוה ליה הילך וכדומה וגם אם נשבע הא אין כאן חיוב רק מכח שבועה אם כן מזכירין לו שבועתו וכמו כן אם חייב הגוי לישראל והוא לגוי הא איכא גבי' מדר' נתן והישראל השני חייב לישבע לישראל ראשון כי תבעו ממון שזה אומר שיש לו בידו ק' וזהו אומר חמשים ואם אין הישראל יודע כי אם עפ"י הגוי בלא"ה ליכא שבועה דהא הוי טענת שמא דעפ"י הגוי להשביע שבועה דאורייתא ליכא למ"ד ולכן בענין שבועת מ"מ לא ידעתי לכאורה מה צורך לקרא ולכן נראה דאתא למעט גר תושב דהפקע' הלואתו אסור דהא מצווה אתה להחיותו ומכ"ש דאין להפקיע שלו אבל דין שבועת מ"מ או שומרים לי' גבי' דרעהו כתיב ואין גר תושב בכלל רעהו. ובזה ישבתי מ"ש התוס' ב"מ דף ע' ע"ב ד"ה תשיך דהקשו לאידך לישנא דרבית נכרי שרי למה לא חיה במתי יחזקאל אותו שהלוה לנכרי ברבית והקשה המהרש"א הא אף למאן דאסר הוא רק מדרבנן שמא ילמוד ממעשיו ומה ענין למאן דשרי ע"ש ונראה דהתוס' תי' דב"נ מצווה על הרבית וחזרו והקשו אם כן הא איצטרך תשיך להתיר הגוי ליקח מישראל רבי' דאל"כ הא אסור משום לפני עור וכו' והנה ע"ז יש לומר דלכך מותר ללוות מגוי דהא אין כאן רבית קצוצה כלל דהא הפקעת הלואתו מותר וא"כ כשלוה ממנו פקע הקרן וגם רבי' ואינו חייב לו כלום ומה רבית קצוצה שייך כאן וכשמשלם לו אח"כ הוא בגדר מתנה ואינו כלל בגדר הלואה וקציצת רבית דיהי' אגר נטר רק הא תינח בגוי גר תושב דלא שייך ביה הפקעת הלואתו יהיה אסור מפני לפני עור ואם כן יש לומר דקרא התירה בתשיך אפילו לגר תושב ושפיר ק' הא איצטרך תשיך רק יש לומר דזה דוחק דהא קרא בנכרי כתיב ובאמת בגר תושב אסור והא דקתני במשנה ולוין מהם ומלוין אותם וכן בגר תושב יש לומר אסיפא ללוות אותם מותר בגר תושב אבל ברישא אין היתר ללוות מהם רק בנכרי גמור ולא בגר תושב רק דאם כן למה קתני סיפא מלוי' אותם וכן בגר תושב ליתני גר תושב גרידא השתא לגר תושב דאתה מצווה להחיותו רשאי אתה ליקח ממנו רבית מכ"ש בנכרי אלא ודאי דעל רישא קאי וה"א כיון דכתיב לא תחנם בגוי שלא יתן להם מתנת חנם אף רבית לא ניתן להם (כמ"ש המחברים ועיין א"ז) וקמ"ל דמותר ואם כן מוכח דמותר להלוות מגר תושב אך יש לומר לעולם רק על סיפא קאי וגוי איצטרך דה"א דאסור משום שמא ילמד ממעשיו וקמשמע לן דכדי חייו או בת"ח שרי וזהו להך לישנא אבל ללישנא דסבירא ליה דמותר להלוות לגוי ואין חשש כלל שמא ילמוד ממעשיו אם כן שפיר ק' ליתני הדין בגר תושב ועכצ"ל דארישא קאי אפילו ללוות ממנו שרי וא"ש דודאי לא היה נעלם מעיני תוס' תירוץ הראשון דאסור לב"נ בכלל גזל רק דכוונתם סובב על קושי' שני' דאם כן איצטרך קרא להתיר שלא יהיה בכלל לפני עור וכו' ואי דהא הפקעת הלואתו מותר בגר תושב מא"ל רק דיש לומר דבאמת בגר תושב אסור וכן בגר תושב דקתני על הך בבא מלוין אותו אתמר והא דלא קתני גר תושב גרידא דרבותא קמשמע לן כדי חייו או בת"ח אף בגוי מותר ולכך כתבו תוס' להך מ"ד דליכא חשש בהלואה לגוי וא"כ שפיר ק' לתני גר תושב לחודא ועכצ"ל דארישא קאי דלוין מגר תושב ואם כן קושי' התוס' שפיר דל"ל דאסור לב"נ הא לגר תושב הוי לפני עור וצ"ל דבאמת לא קאי רק אסיפא וכו' וקושי' התוס' שפיר וע"ז תי' התוס' דלעולם יש לומר מתורת גזל אסור לב"נ ובקושי' שניה דהוה ליה לפני עור תי' דמלא תשיך אחיך וכו' נפקא והמשך התוס' א"ש וברור ונכון ודוק.