אורים ותומים, תומים · סימן צ״ד, ו׳

מהטענות ודאית דאם התובע טוען שמא והוא רוצה לשלם העיקר א"צ לישבע על הגילגולים כ"כ המ"מ ברמב"ם וכתב שכן כתבו הרמב"ן והרשב"א בב"מ. ואני תמה דהא כל עיקרו של דין זה הוא מירושלמי דחד תבעו ב' דינרין וחייב ר"ז שבועה וא"ל ופלן ופלן וביקש לשלם תרין דינרין וא"ל ר"ז או שלם כולו או השבע על כל מה דגלגל עליך ולדבריו צ"ל דמה דאמר פלן ופלן היינו דתבעו בברי א"כ איך ס"ד להרי"ף לומר דהך מיירי בשבועת היסת א"כ בלא"ה בלי ג"ש מי ימחה להטיל עליו היסת וקשה לומר בדברי ירושלמי הנך אופנים דכתבו אחרונים בדברי רמב"ם דכולי האי אין פי' ירושלמי סובל ועוד אם כן מה מקשה הרי"ף דברי ירושלמי אהא דאמרי' שם בפרק המפקיד הריני נשבע וכשראה שמגלגלין עליו אמר הריני משלם ואמרי' לא נתנה תורה להחמיר אלא להקל לשני' דהתם מיירי דרוצה לגלגל שמא דומיא דש"ש דאיירי מיני' שם ולכך לא ניתנה ג"ש להחמיר אבל כאן מיירי במגלגל עליו טענת ברי. ובאמת דברי ירושלמי מורי' דהפי' פלן ופלן בספק דז"ל ירושלמי על משנה ואלו נשבעים שלא בטענה אר' יוסי הדא אמרה בנושא ונותן שלא בחשבון אבל בחשבון לא ובדא ואהן בן בית עוד הוא בנושא ונותן שלא בחשבון ר' זירא כהדא דר' יוסי חד בר נש אזיל למדין קמי' ר"ז וחייבו שבועה על תרין דינרין אמר לי' לאו תרין דינרין אני חייב לך הא טריפין לך א"ל ומילת פלן ופלן א"ל ר"ז או הב לי' כל מה דתבע לך או אשתבע לי' על כל מה דמגלגל עליך עכ"ל. ופירושן של דברים כך דאר"י באשה נו"נ בתוך הבית דנשבעת היינו כשהבעל מאמין לה ואינה נותנת חשבון כלל לבעלה בהא יש שבועה אבל בצריך ליתן חשבון א"כ אין אחר חשבון שבועה וע"ז קאמר ובדא הרצון באשה כך דרכו של הבעל להאמין לאשתו בלי חשבון ולכך קתני סתמא במשנה דדרך כך הוא דאינה נותנת חשבון ואהן ב"ב ר"ל איז' ב"ב דתאמר במשנה סתם דצריך שבוע' הלא ודאי סתם בן בית סופו ליתן חשבון לבעה"ב ואיך יתחייב שבועה. ומשני עוד הוא בנו"נ שלא בחשבון הרצון אף דלדברים גדולים צריך ליתן חשבון ישנו דברים קטנים שאינם עולים להקפיד עליו כל כמה שהבעל הבית מאמין לו בלי חשבון ואי אפשר ליתן מכל דבר קטן חשבון ואם כן צריך שבועה וכיון דצריך על זה שבועה צריך לישבע על הכל מתורת ג"ש רק קשה אם כן אם בן הבית יאמר מה שאני נחשד בדברים קטנים אשלם כי מצער הם וכלא חשובים ולא אשבע על הכל וע"ז קאמר דר"ז אתיא כר"י דכיון דנתחייב שבועה תו אין מועיל התשלומין וצריך לשלם או לישבע על הכל וא"ש וזהו ברור בכוונת ירושלמי ולכך לא תי' הרי"ף דהתם בהמפקיד טוענו שמא וכאן ברי דהא כאן בבן בית הכל שמא וחשד בעלמא מיתני וכ"כ הר"ן להדיא בשם תלמידי רשב"א דהך פלן ופלן פירושו בשמא ולא בברי ונראה מטעם שכתבתי וא"כ דינו של הרמב"ם צריך עיון. אמנם נראה דיש להרמב"ם ראיה מהא דאר"י ורמב"ח דשומרים צריכין כפירה והודאה במקצת והיינו שלשה פרו' דל"ל קרא לשבועת שומרים הא בעלמא מודה מקצת חייב לכולי עלמא כמ"ש התוס' בב"ק וא"כ יתחייב ש"ש בג"ש וקושי' זו הקשה הראב"ד והרמב"ן ומה שתי' דנ"מ באומר א"י דלא דנין מתוך שאיל"מ בג"ש משא"כ השתא דש"ש עיקר שבועה דנין בו מתוך שאיל"מ דתינח למ"ד דאית לי' מתוך שאיל"מ אבל למאן דלית לי' מא"ל וכי יהיה מחלוקת אלו תלי' באלו. ולכן צריך לומר כמ"ש בא"ז וריטב"א לב"מ בפ"ק דאצטריך היכי דמחל לו אחר תביעה בהך פרה דכפר מכל מקום נשבע בהך ש"ש וע"כ מוכח מזה דבג"ש אם מחל דתו ליכא ג"ש דאל"כ הקושיא עדיין במקומו דהא ג"ש לא זז ממקומו ואם כן אף בשילם דמ"ש דמחל לו ומ"ש דשילם לו אין לך מחילה גדולה מזו אלא ודאי דסבירא ליה לר"י ורמב"ח דבמחל או משלם פרחה תורת ג"ש מיני' ואם כן מדר"י ורמב"ח נשמע לדידן דאף דלא קיי"ל כר"י ורמב"ח בהא דד' שומרי' צריכין כפירה וכו' מכל מקום בהא לא יחלקו ודברי רמב"ם מוכרחים. אך אם אמרינן דאין מגלגלין כשתובע טוען שמא וליכא רגלים לדבר אין כאן קושי' והכרח כלל דלמה לנו ש"ש הא משתבע ע"י ג"ש דהא הוא טענת שמא ואינו רגלים לדבר וליכא ביה ג"ש כלל רק על הרמב"ם אין תפיסה דלא סבירא ליה כן כנראה מדבריו וסבירא ליה לעיקר תי' הראשון של תוס' אבל למחבר דתפיס לעיקר תי' זה דכשטוען שמא דאין מגלגלין דין זה צ"ע כי לא מצינו לו ראיה כלל ודברי ירושלמי מורים הפוכו: