אורים ותומים, תומים · סימן צ״ג, א׳

בטענת ספק הקשה הסמ"ע ממ"ש לקמן בש"ע סימן ר"צ ס"ו דלכך כשממנין אותו מחשבין עמו דהא על טענת ברי משביעין אותו משמע דבעינן דוקא ברי ותי' הסמ"ע דלקמן מיירי בטענה פחות מב' כסף ולכך בעינן טענת ברי וכבר השיגו הט"ז דהא סתם שבועה איירי בשבועת המשנה ואפילו בברי אין כאן שבועה בנק"ח בפחות משתי כסף והודאה ש"פ ומכ"ש לפי מה שאכתוב דדייקינן ליה הא דמחשבין אתו מתחילה מדברי ברייתא דקתני פלוגתא אי צריך לחשוב עמם באחרונה מזה משמע מתחילה מחשבינן ובברייתא לא היה היסת כלל ולכן תירץ הט"ז דשם קאי אף על מינהו אבי יתומים דאף דמינהו אביהם מכל מקום הב"ד מוסרים לו העזבון וכן כתב בדרישה עצמו לקמן בסימן ר"צ וכתב דכ"כ הרי"ן לב. ובאמת דדברים אלו יש לכוון בטור ובש"ע אמנם מקורו מבעל עיטור שכתב באות אפטרופסים מחלוקת ת"ק ורשב"ג אי צריך לחשוב באחרונה או לא וכתב דתליא בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דמ"ד צריך לחשוב כמ"ד לא ישבע וקי"ל כא"ש ולכך מינהו אבי יתומים צריך לחשוב כת"ק ומינהו ב"ד א"צ לחשוב כרשב"ג ודוקא באחרונה אבל בראשון צריכין ב"ד לחשוב עמהן לכתוב החשבון מטלטלין ומקרקעות וכל דבר שבא לידו דהא על טענת ברי משביעין ליה כדלקמן הלכך צריך שידעו מה קבלו עכ"ל ואלו לקמן כתב להדיא מינהו ב"ד ישבע אפילו בשמא מינהו אבי יתומים אין נשבע אלא בברי ואם כן הקושיא מבואר דהא במינהו ב"ד איירי דבמינהו אבי יתומים אף באחרונה צריך לחשוב לדעתו ואם כן במינהו ב"ד הא אפילו בשמא משביעין ואיך כתב כדלקמן מה שכתב אח"כ הפוכו. ובזה אין לישב בכל מה שכתב הסמ"ע וט"ז דהא במינהו ב"ד איירי ואיירי בשבועת המשנה ולא הזכיר כלל לקמן מהך דטענת שתי כסף וצ"ע לכאורה ומה שנראה בישובו דהך דהא על טענת ברי וכו' מוסב על כל מה שכתב מתחילה והוא דהא דכתב במינהו אבי יתומים צריך חשבון אף באחרונה ודלא תקשה חשבון זה למה הא אין עליו שבועה כלל ומה טיבו של חשבון הלזה ולכך כתב דהא מכל מקום בטענת ברי משביעין אותו ולכך צריך תחילה וסוף חשבון אולי על ידי כן יתברר כפירה והכחשה בברי ומזה דייק נמי מדפליגי אי צריך לחשוב באחרונה ולא פליגי סתם אי צריך לחשוב ש"מ דלכתחילה לכ"ע אף במקום דאין צריך שבועה צריך חשבון ולא פליגי רק באחרונה זהו מה שנ"ל בישוב דברי העיטור וא"כ אף בטור ומחבר צ"ל דנתכוון למה מינהו אבי יתומים יחשבו בתחילה ולכך כתב דיש כאן שבועה על טענת ברי וכמ"ש אלא דעדיין ק' במינהו ב"ד דא"צ חשבון כלל באחרונה ומשביעין אותו מה טיבו של חשבון הראשון הא א"א לעמוד על בירור כלל דהא זה אין נותן חשבון כלל ממה שהוציא רק אומר כך נשאר בידי ומי יודע כמה הוציא וכמה נפסד ואי להשביעו הא בלאו הכי צריך שבועה ועוד קשה דמשמע מהנ"ל דמה שכותבים כמה קיבל יכול להיות דעי"כ מסתעף שבועה וא"י איך אם יאמר שלא קיבל כפי שנרשם וכי נאמן הוא נגד מעשה ב"ד ואם יאמר אמת שקבלתי רק הוצאתי הוצאות וכדומה א"כ מה יועיל חשבון הקבלה ול"ל דאל"כ אף דיש טענת ברי בהכחשה בהוצאות הא הוי ליה מגו דלא קבלתי דהא מגו לפטור משבועה ל"א לדעת המחבר ומשנ"ל כי הטעם הואיל ויש עליו שבועה ואם יאמר לא אשבע רק אשלם כל מה שאני בחשד ודאי שומעין לו ואם כן כל זמן שלא נכתב קבלת האפטרופסות מי יודע כמה קיבל עד שנדע כמה יש לו לשלם ולכך כותבין ומזה יתברר כמה החשד שצריך לשלם כשלא ישבע וכמו כן במינהו אבי יתומים שאם יש טענת ברי שצריך לעשות שבועה ואם כן יגלגל עליו כל שבועת אפטרופסים וירצה לשלם שנדע כמה צריך לשלם ודוחק ואין לומר דכשנדע כמה קיבל א"א להפריז על המדה בהוצאה דיהיה נתפס כשקרן כי אומד הדעת גורם כמה סדרן וכמה ראוי להוציא משא"כ כשלא נדע כמה קיבל דא"כ אין זה טעם תלוי בשבועה כלל אם חייב שבועה או לא: