אורים ותומים, תומים · סימן צ״ב, י״ג

וי"א והש"ך הכרי' כהך דיע' והבי' רבי' מחברי' דסבירא להו כן וכבר ישבתי דברי הרי"ף ולפי הנראה תוס' והרא"ש בכתוב' סבירא להו כן ואם כן מי יכריע להוציא מיד מוחזק ועוד נראה דכל רוב מחברי' דס"ל כהך וי"א הם סבירא להו דלית הלכתא כר"נ דסבירא ליה יחלוקו אבל לפי דהכריע רמ"א דיחלוקו והסכים עמו הש"ך ושיטה מחוורת בו כמ"ש הש"ך הוא שיטת הר"ן דסבירא ליה דר"נ בודאי אית ליה דרב ושמואל דלכך יחלוקו הואיל ושניהם מונעים אבל ברב ושמואל שאין המניעה מצד הנתבע מפסיד ובפוגם שטרו דאמרינן הבו דלא לוסיף הואיל ואינו פושע א"כ בחשוד דכל המניעה מצדו והוא פושע למה לא יפסיד ואמת די"ל אידך סברא דכ' הר"ן דבשניהם חשודים לכך קנסינן לתובע דכיון דעיקר שבועה דנטלית מלוה היה בשביל שהיה חשוד אך על סברא זו א"א להחליט ולומר להוציא ממון רק יש לומר סברא ראשונה דכ' הר"ן לחלק בין שניהם חשודים לפוגם דשם פשע דהיה חשוד ואם כן בחשוד על שטר דפשע שורת הדין להפסיד הכל דפשע והמניעה רק מצדו דשכנגדו מוכן לישבע וליפטר ומי יכריע בין סברות הר"ן וכן ר"ח דפסק כר"ן הטעם כמ"ש התוס' וביחוד בפ' חזקת משום דקנסינן לוה לחשוד ולכך יחלוקו דגם להחשוד השני יש לקנוס ואם כן בחשוד על שטרו יש לקנסו ולהפסידו כמו בשני' חשודים וכן המרדכי נתן לר"ת טעם דלכך יחלוקו הואיל דזה מפסיד וזה משלם ולכך יחלוקו וא"כ בזו דזה מפסיד וזה יכול לישבע למה לא נקנוס לחשוד והא לר"ת ע"כ צריכין לחלק בין חשוד לפוגם דלפי' ר"נ לית ליה דרב ושמואל ש"מ משום קנסא וא"כ ה"ה בחשוד בשטר ולכן דברי הש"ך צ"ע דכיון דקי"ל כר"נ יחלוקו דין הראשון מסתבר ודו"ק: