אורים ותומים, תומים · סימן צ״ב, ז׳

שהוא באם לא יגיד זה הלשון מורה דגם הכובש עדותו בזה הם בעונש לא יגיד וז"א דהא אין חייב ק"ש בכך דמה בכך דהיה אומר דהוא חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל לא הוי אלא גורם לממון דמי יימר דהחשוד היה משתבע או דאם פסקו לו שבועה ליטול דהוא היה משתבע ואם כן אין זה לדידן דקי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי לקרבן שבועה כמבואר שם בגמרא הכל מודים בחשוד על שבועה וכו' דחשיד מאן אלימא לוה לימא מי יימר דהוית משתבע ושקיל וא"כ לא הוי רק גורם לממון וכמ"ש רש"י שם ולכן רשב"א במתק לשונו כתב ואם אין מעידים חייב בדיני שמים וזה אין פי' אם לא יגיד כדאמרינן בב"ק דפריך הכובש עדותו חייב בד"ש קרא הוא אם לא יגיד ופי' התוס' דזה תליא בקרבן שבועה דבמקום דיש ק"ש אף בלי שבועה הוא בעונש אם לא יגיד ומשני הגמרא לא נצרכה לע"א דאין בכלל לא יגיד דהוא רק גורם לממון ומ"מ חייב בד"ש ואף זהו כמוהו דאף דהוא אין בכלל לא יגיד וכו' מ"מ בד"ש חייב ולכך נקט בלשונו חייב בד"ש ולא לא יגיד דתרי מילי נינהו כדאמרינן בגמרא וגם אינם עוברים בכלל שבועת עדות דכיון דהוא רק גורם לממון ולכך כתב דבדיני שמים דמוסב על המכריז בשבועה ולא קאמר דעוברים על שבועה ופשיטא דעונשם חמור אלא דליכא גביה ק"ש הואיל והוי רק גורם לממון ולכן צ"ל דרמ"א לא בא להודיענו אלא דדינו כמו שארי עדות דיש בהו אם לא יגיד אבל בזו אין נ"מ דלפעמים יש בהו לא יגיד כשהתובע חשוד והנתבע מ"מ אם הם יעידו שגם הנתבע חשוד יכול ליטול בלי שבועה והוי ממון גמור כדאמרינן שם בגמרא: